רע"א 9390/10 ישי בשן נ. דובק בע"מ

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז (כבוד סגן הנשיא א' ש' שילה

וכב'

השופטים

מ' נדב וא' מקובר ) ברע"א 13242-09-08 במסגרתו דחה את בקשת רשות הערעור של המבקשים על החלטתו של בית המשפט השלום שלא לדחות על הסף את התובענה שהגישה המשיבה להשבת סכום ששילמה להם כמחאה.

2.

המבקשים היו סיטונאי סיגריות של המשיבה במשך תקופה של כ-17 שנה. המשיבה סיימה את יחסי העסקים עימם ונתעוררה השאלה האם מגיע להם פיצוי בגין כך ומה גובהו. הצדדים חתמו על הסכם פשרה הוא הסכם בוררות אשר קיבל תוקף של פסק דין בחודש יוני 1995. בהסכם הבוררות הסכימו הצדדים להעביר את ההכרעה בשאלות שהיו שנויות במחלוקת ביניהם לבורר יחיד שמינויו יקבע על ידי בית המשפט. בסעיף 5 להסכם הבוררות- הסעיף השנוי במחלוקת בין הצדדים- נקבע כי המשיבה מתחייבת לשלם את הסכום שייפסק לחובתה תוך 15 יום מיום מתן פסק הבורר. לולא כן, תתווסף אליו כל 7 ימים תוספת בשיעור של 5% מהסכום המגיע למבקשים אותה שעה. פסק הבוררות אמור היה להינתן ביום 10.9.95 אולם ניתן לאחר 11 שנה, ביום 7.9.2006. המשיבה הגישה בקשה לביטול פסק הבורר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בהחלטתו מיום 14.8.2007, קבע בית המשפט המחוזי בפסק דינו (כב' סגנית הנשיא ד"ר ד' פלפל ) כי על הבורר להשלים ולהבהיר את פסק הדין בשתי נקודות. האחת, מהו הסכום החודשי שיש לשלם למבקשים בגין הודעה מוקדמת. השנייה, מהו מניין החודשים לכך. ביום 16.9.2007 השלים הבורר את פסק הבוררות. בית המשפט המחוזי (כב' השופט מ' אלטוביה ) נעתר לבקשת המשיבה ועיכב את ביצוע פסק הבורר ביום 25.9.2007. בית המשפט המחוזי (כב' סגנית הנשיא ד"ר ד' פלפל ) דחה את הבקשה לביטול הפסק המשלים וביטל את ההחלטה לעיכוב ביצוע.

15 יום לאחר מתן הפסק המשלים שילמה המשיבה למערערים סכום של 526,176 ש"ח בגין ריבית בשיעור של 5% לשבוע לתקופה של חודש שהחלה ביום 1.10.2007. התשלום נעשה תחת מחאה במטרה למנוע תוספות לפי הסכם הבוררות. המבקשים הגישו בקשה לתיקון החלטת בית המשפט לעניין המועד בו ניתן פסק הבורר באופן שיקבע כי המועד בו ניתן פסק הבורר טרם ההשלמה הוא המועד הקובע. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה והדגיש כי המועד הקובע הוא 16.9.2007. המשיבה הגישה לבית משפט השלום כתב תביעה בסדר דין מקוצר להשבת הסכום ששילמה תחת מחאה. המבקשים הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף. בית משפט השלום דחה את הבקשה. על כך הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז.

בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא א' ש' שילה וכבוד השופטים מ' נד"ב וא' מקובר ) כי לא קמו עילות לדחייה על הסף של התובענה. באשר לעילת ההתיישנות, נקבע כי היום בו שילמה המשיבה את סכום הכסף תחת מחאה הוא היום בו מתחיל מרוץ ההתיישנות. משכך, טרם חלף מועד בו תוכרז התיישנות. באשר לטענת מעשה בי-דין, הרי שבית המשפט המחוזי, התייחס לעניין בהערת אגב, אך לא הכריע בשאלת הריבית כלפיה טוענים המבקשים לבסס את העילה האמורה. בית המשפט קבע כי אין ממש באופן שבו מפרשים המבקשים את המועד הקובע למתן פסק הבוררות. הודגש, כי לא בכדי המבקשים לא הזכירו את החלטת בית המשפט אשר דחתה את בקשתם וקבעה את המועד הקובע למניין הימים ליום 16.9.2007. עוד צוין, כי אין להבחין בין עיכוב הליכי ההוצאה לפועל לבין עיכוב ביצוע פסק הבורר, באשר לתקופה שעוכבה על פי החלטת כב' השופט

אלטוביה .

3.

בבקשה שלפניי טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי עת דחה את ערעורם באשר להתקיימותן של עילות לדחייה על הסף. נטען, כי החלטת כב' השופט אלטוביה עיכבה את הוצאתו לפועל של פסק הבורר אולם אין המשמעות כי היא עיכבה את הוראת סעיף 5 להסדר הפשרה שקיבל תוקף של החלטה בשנת 1995. כמו כן, שגה בית המשפט עת קבע שלא נעשה מעשה בי-דין באשר לשאלת חוקיות שיעור ריבית הפיגורים אשר עליה הסכימו הצדדים במסגרת אותו הסדר פשרה. המבקשים טענו כי בית המשפט לא התייחס לכל עילות הדחייה על הסף שהעלו, כמו למשל סופיות הסכמי פשרה, שיהוי ומניעות.

4.

יש והמסגרת הדיונית קובעת את גורל הבקשה. אין הכוונה למסגרת הדיונית של בקשה למתן רשות ערעור בגלגול "שלישי", הגם שבסופה של הכרעה יש לעניין זה משקל. המסגרת הדיונית הרלוונטית היא זו שנידונה בבית משפט קמא – בקשה לדחייה על הסף. כידוע, זהו סעד קיצוני שאין להיזקק לו אלא במקרים שניהול המשפט אינו מוצדק משום שהבירור העובדתי לא יתרום מאומה. זה אינו המצב כאן.

בית המשפט המחוזי קבע ארבע קביעות שעומדות בלב ההכרעה. האחת , כי התביעה לא התיישנה. אין מקום להתערב בקביעה זו. נכונה הקביעה כי בנסיבות העניין ומהות התביעה כפי שהוגשה, ספירת מניין הימים החלה ממועד התשלום תחת מחאה. השנייה , אין בפסק דינה של כב' השופטת ד'

פלפל – המהווה הבסיס לטענת המבקשים בעניין – כדי להכריע בסוגיות שקבע שאינו מכריע בהן. בית המשפט המחוזי בפסק דינו, הדגיש לגבי סוגיות מסוימות – "במאמר מוסגר וכאוביטר". סיווג זה של הדברים מוביל למסקנה כי אין עסקינן במעשה בי-דין. שלישית , קביעת בית המשפט המחוזי בהליך קמא בדבר הפרשנות שיש להעניק להחלטת כב' השופט מ' אלטוביה בעניין עיכוב ביצוע. מקובלת עליי מסקנת בית המשפט המחוזי כי ההקשר של ההחלטה מלמד שעניינה, ולו ברמה המעשית, עיכוב ביצוע של פסק הדין. רביעית , קביעת בית המשפט באשר למועד שבו ניתן פסק הבוררות בין הצדדים וכי כחלוף 15 יום מהמועד האמור מתחיל מרוץ הזמן לתשלום התוספת לפי סעיף 5 להסכם הבוררות. קביעה זו נשענת על החלטת השופטת ד' פלפל בתיק האחר, אותה נמנעו המבקשים מלצרף.

לשון אחר: התיק לא הסתיים וקיימות מחלוקות שונות בין הצדדים. ברם, משבחרו המבקשים להגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף, היה על בית המשפט להתייחס לעניין ככל שנדרש כדי להכריע בבקשה. כך נהג בית המשפט. לא מצאתי לנכון להעניק רשות ערעור בגלגול שלישי.

5.

הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה ושכ"ט עו"ד בבקשה זו בסך

7500 ש"ח.