רע"א 94/06 שמואל אביעד נ. משרד הבטחון - אגף השיקום

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 6.12.05 בע"א 3021/04, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, בישבו כועדת ערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים ), אשר דחה את ערעורו של המבקש על החלטת המשיב לפיה אין הוא זכאי לתגמולים.

1.בשעות אחר-הצהריים של יום 28.5.00 יצא המבקש, אשר היה באותה עת חייל בשירות סדיר, מבסיסו, כשהוא רכוב על אופנוע בנפח מנוע של 996 סמ"ק. סמוך לשעה 20:00, ארעה לו תאונת דרכים. התאונה אירעה לאחר שבשלב מסוים תוך כדי נסיעתו, החל המבקש לעקוף כלי רכב שעמדו בשיירה על מנת לפנות בצומת. הוא חסם את דרכו של נהג רכב פרטי שבא ממולו ולבסוף אירעה התנגשות בין שני כלי הרכב. לאחר מכן איבד המבקש את השליטה באופנוע והתהפך. כתוצאה מן התאונה נחבל המבקש בגופו ונגרמו לו שברים. יצוין, כי במועד התאונה היה למבקש רישיון לנהוג באופנוע בעל נפח מנוע של 50 סמ"ק בלבד, והוא אף לא יכול היה לקבל רישיון על אופנוע בנפח בו נהג בשל גילו הצעיר. בנוסף, לא היו ברשותו רישיון רכב ותעודת ביטוח תקפים.

בעקבות התאונה הועמד המבקש לדין בגין מספר עבירות: נהיגה בחוסר זהירות, התנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה לגוף, עקיפה בצומת, נהיגה ללא רישיון רכב תקף ונהיגה ללא ביטוח. המבקש הודה בעובדות כתב האישום והורשע בעבירות שיוחסו לו. העונש שהושת עליו היה קנס בסך 1000 ש"ח או 10 ימי מאסר תמורתו; פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה ברכב דו-גלגלי למשך שנה וכן פסילה על תנאי מלקבל או להחזיק רישיון כאמור לתקופה של ארבעה חודשים למשך שלוש שנים.

2.בגין פציעתו בתאונה ביקש המבקש להכיר בו כנכה על-פי חוק הנכים. קצין התגמולים דחה את בקשתו בנימוק כי ההתנהגות אשר בגינה ארעה התאונה היתה בגדר "התנהגות רעה וחמורה", כמשמעותה בסעיף 9 לחוק הנכים, ועל כן אין הוא זכאי לתגמולים. דחית הבקשה אושרה על-ידי ועדת הערעור, ועל החלטתה הגיש המבקש ערעור נוסף לבית המשפט המחוזי בחיפה.

3.בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ברוב דעות. השופט ש' ברלינר, בדעת הרוב, סקר ובחן פסקי דין שונים אשר דנו בפירושו של סעיף 9 האמור, ולבסוף דחה את טענת המבקש כי עניינו דומה לזה שנידון בפרשת הררי, בה נקבע כי נהיגתו של חייל באופנוע בלא רישיון נהיגה לא עלתה לכדי "התנהגות רעה וחמורה" המצדיקה את שלילת זכותו לתגמולים (ע"א (חיפה) 1490/00 הררי נ' קצין התגמולים , תק-מחוזי 2001(1) 1290, אשר אושר בבית משפט זה ברע"א 2366/01 קצין התגמולים נ' הררי , תק-על 2001(3) 1464; להלן: פרשת הררי ). השופט ברלינר ציין כי התנהגותו של המערער היתה כרוכה בסטייה חמורה מרמת ההתנהגות הנדרשת, וכי מקרה זה הינו חמור יותר לטעמו מן המקרה שנידון בפרשת הררי הן במישור הסובייקטיבי והן במישור האובייקטיבי. לדבריו, נסיבות המקרה, במיוחד לאור מודעותו, מחשבתו וכוונתו של המבקש בעת שהחליט לנהוג באופנוע כבד תוך סיכון הזולת וזלזול בחוק ושלא כדין, מלמדות כי המקרה דנן חוצה את קו הגבול - המעומעם והבלתי ניתן להגדרה מדויקת - שבין מעשה שאינו כה רע וחמור (כך שסעיף 9 אינו חל עליו), לבין מקרה שיש בו "התנהגות רעה וחמורה" המצדיקה את שלילת התגמולים. השופט י' עמית הצטרף לפסק דינו של השופט ברלינר, תוך שהוא ציין, בין היתר, כי אף לדידו התנהגותו של המבקש מגיעה לרף של התנהגות "רעה וחמורה" השוללת את זכותו של המבקש לתגמולים על-פי החוק.

השופט ר' סוקול, בדעת המיעוט, סבר כי ההבדלים אותם מנה השופט ברלינר בין עניינו של המבקש לנסיבותיה של פרשת הררי, אינם כאלו המצדיקים תוצאה שונה. לדבריו, נסיבות המקרה דנן אינן חמורות באופן חריג המצדיק את שלילת התגמולים מן המבקש, ועל כן, שלילת זכותו לתגמולים תהווה סנקציה חמורה מידי בשים לב להתנהגותו.

4.על פסק דין זה הגיש המבקש בקשת רשות ערעור, היא הבקשה המונחת בפניי כעת. טענתו המרכזית של המערער, כפי שהיה אף בפני שתי הערכאות הקודמות שדנו בעניינו, הינה כי אף שאין חפיפה מוחלטת בין עניינו שלו למקרה שנידון בפרשת הררי, הרי שקיים דמיון רב עד מאוד בין שני המקרים, ובנסיבות אלו, משפסק הדין בפרשת הררי הינו בגדר תקדים מחייב, היה על בית המשפט קמא לאמץ את ההלכה שנקבעה בו אף ביחס למקרה דנן. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי עניינו חמור יותר מזה שהיה בפרשת הררי, שכן שני המקרים כמעט זהים וכל ניסיון לאבחן ביניהם הינו ניסיון מלאכותי. המבקש מתייחס בפירוט לאבחנות שנעשו על-ידי הערכאות דלמטה בין שני המקרים וטוען כי יש לדחותן. מנגד, סומך המבקש ידיו על פסק דינה של דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי, וטוען כי יש לאמצה ולקבוע כי התנהגותו אינה "רעה וחמורה" באופן שמצדיק שלילת זכאותו לתגמולים. טענה נוספת המועלית על-ידי המבקש הינה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעורר שאלות משפטיות אשר טרם זכו למענה בפסיקת בית משפט זה. לדבריו, סעיף 9 לחוק הנכים מעורר קושי פרשני רב, ועל כן, יש צורך כי בית משפט זה יתווה קווים מנחים ברורים באשר לאופן הפרשנות הראוי שלו.

5.עמדת המשיב, מנגד, הינה כי יש לדחות את הבקשה. ראשית, טוען המשיב כי הבקשה נוגעת אך ליישום הלכות משפטיות מושרשות על עובדות המקרה הקונקרטי, ומשכך, היא אינה מעלה שאלה משפטית, ציבורית או אחרת, ממין השאלות שיש ליתן עליהן רשות ערעור. שנית, טוען המשיב כי אף לגופו של עניין, לא יצאה שגגה מלפני בית המשפט המחוזי בדחותו את ערעורו של המבקש. המשיב תומך יתדותיו במסקנתה של דעת הרוב בבית המשפט המחוזי ובנימוקיה, וטוען כי פסיקת דעת הרוב עולה בקנה אחד עם ההלכה המושרשת לעניין הסוגיה של "התנהגות רעה וחמורה". לדברי המשיב, זהו מקרה מובהק בו ראוי לשלול מן המבקש קבלת תגמולים לפי חוק הנכים, שכן הן לפי המבחן האובייקטיבי והן לפי המבחן הסובייקטיבי, התנהגותו של המבקש אשר גרמה לתאונה עלתה כדי התנהגות רעה וחמורה.

6.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לבקשה ובפסקי הדין של הערכאות דלמטה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כזכור, סעיף 34(א) לחוק הנכים מגביל את הערעור על החלטת ועדת הערעור בפני בית המשפט המחוזי לנקודה משפטית בלבד. כידוע, הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי "בגלגול שלישי" מוגבל גם הוא, וזאת למקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית, שהינה בעלת חשיבות החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82

חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

איני סבורה כי טענותיו של המבקש במקרה דנן עומדות בקריטריונים אלו. החלטת המשיב לדחות את תביעת המבקש התייחסה לעובדות המקרה הספציפי, אשר על בסיסן נקבע כי התנהגות המבקש שבגינה נגרמה חבלתו היתה "רעה חמורה" כמשמעותה בסעיף 9 לחוק הנכים. הן ועדת הערעור אשר אישרה את ההחלטה והן בית המשפט המחוזי בדונו בערעור על החלטת הוועדה, בחנו את עובדות המקרה לפרטיהן, ותוך סקירת ההלכות הרלוונטיות ויישומן על המקרה דנן, הגיעו למסקנה כי החלטת המשיב בדין יסודה. מדובר בהכרעה קונקרטית הנוגעת לנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו ואיני סבורה כי היא מעלה שאלה בעלת עניין ציבורי מיוחד החורג מעניינו של המבקש.

אכן, לשונו של סעיף 9 לחוק הנכים, אשר נוקטת בצירוף מילים הייחודי לחוק התגמולים, עמומה היא במידת מה. מסיבה זו נקבעה ההלכה לפיה לא ניתן לגדור את גבולותיו של הסעיף באופן מדויק ועל כן יש לבחון כל מקרה ומקרה על-פי נסיבותיו (ע"א 308/86 כרפיש נ' קצין התגמולים , פ"ד מא(3) 464, 470 (1987)). כך אכן נעשה במקרה שלפניי ואיני סבורה כי יש מקום להתערבותו של בית משפט זה בעניינו של המבקש.

7.הבקשה נדחית, איפוא. בנסיבות העניין לא ראיתי מקום ליתן צו להוצאות.