רע"א 940/13 הקסטודיה דה טרה סנטה נ. דוד בן חמו

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט י' שינמן ) בת"א 7811-07-12 אשר בגדרה התקבלה בקשת משיב 1 להעביר את הדיון בעניינו לבית המשפט המחוזי בירושלים.

2.

ביום 4.7.2012 הגישה המבקשת תובענה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד כנגד 14 נתבעים – המשיבים בהליך שלפניי. בכתב התביעה טוענת המבקשת כי בינה ובין משיב 1 נחתם הסכם נאמנות ולפיו אמור היה משיב 1 לרכוש עבורה קרקע בנאמנות אולם הלה פעל בניגוד להסכם והפר את חובותיו כנאמן וכשלוח בכך שמכר את הקרקע לצדדים שלישיים תוך שהוא משלשל לכיסו 12.5 מיליון ₪ ומקבל לידיו מספר דירות במתחם.

משיב 1 הגיש לבית המשפט קמא בקשה להעברת הדיון לבית המשפט המחוזי בירושלים ובקשתו אושרה, לנוכח קיומה של תניית שיפוט מקומית ייחודית בהסכם הנאמנות שנחתם בינו ובין המבקשת, הסכם אשר עומד בבסיס תביעתה של האחרונה. בהחלטתו דחה בית המשפט (מפי כב' השופט י' שינמן ) את טענותיה של המבקשת ובכללן הטענה כי בקשת המשיב לא הוגשה בהזדמנות הראשונה; כי עילות תביעתה חורגות מהסכם הנאמנות; וכי היעתרות לבקשה תביא לפיצול הדיון, לפגיעה ביעילות ההליך ולאפשרות היווצרותן של הכרעות סותרות. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

3.

לטענת המבקשת בבקשתה ובתגובתה לתשובת המשיב עילות התביעה כנגד משיב 1 הינן רחבות ביותר ואינן מסתכמות בהפרת הסכם הנאמנות. לחילופין טוענת המבקשת כי גם אם אכן הסכם הנאמנות הוא שעומד בלב התביעה הרי שבמקרה דנן מתקיימות הנסיבות המיוחדות המאפשרות התעלמות מתניית השיפוט שבהסכם, הואיל ועמידה על קיומה עלולה להוביל לחוסר יעילות דיונית ולקבלת הכרעות סותרות.

בתשובתו מבקש משיב 1 כי הבקשה תידחה. לשיטתו, לב ליבה של תביעת המבקשת מצוי בהסכם הנאמנות, מתייחס אליו וטוען להפרתו. משכך, יש להחיל את תניית השיפוט שבהסכם הנאמנות על תביעתה של המבקשת. באשר לטענת פיצול הדיון טוען משיב 1 כי המבקשת היא האחראית לתוצאה זו בהתעלמה מתניית השיפוט ומהעובדה כי מירב הזיקות הנוגעות לנושא התביעה ולצדדים מתייחסות לעיר ירושלים.

4.

תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) קובעת כי "היה קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אותו מקום". והנה, לשונו של סעיף 7.ד. להסכם הנאמנות שבין המבקשת למשיב 1 מיום 21.11.2007 כך היא: "מוסכם כי סמכות השיפוט הייחודית והבלעדית בכל הנוגע להסכם זה הינה של בתי המשפט בירושלים בלבד ואין לצד כלשהו הזכות להגיש תביעה בכל בית משפט במקום אחר".

לכאורה, תחולת תקנה 5 על הסכם הנאמנות – אין ברורה ממנה. ואף על פי כן, שתי טענות כאמור בפי המבקשת בעניין זה. הראשונה, כי תקנה 5 אינה חלה בענייננו משום שעילות התביעה אינן מסתכמות רק בהפרת הסכם הנאמנות. השנייה, כי בנסיבות העניין לא יהיה זה צודק ולא יהיה זה יעיל להחיל את תקנה 5 לנוכח הפיצול הצפוי של הדיון ותוצאותיו האפשריות. אתייחס לשתי הטענות כסדרן.

באשר לטענה הראשונה, עיון בכתב התביעה מלמד כי גם אם לא כל עילות התביעה של המבקשת כנגד משיב 1 מתבססות על הסכם הנאמנות באופן ישיר, הרי שיחסי הצדדים כנאמן ונהנה מהווים את נקודת המוצא לרוב רובן של עילות התביעה כנגדו. מקובלת עלי בהקשר זה קביעתו של בית המשפט קמא ולפיה "התביעה מבוססת בראש ובראשונה על הסכם הנאמנות שנכרת בין התובעת [המבקשת] לבין הנתבע 1 [המשיב 1] ובו מופיעה התנייה האמורה. העילות הנכללות בכתב התביעה ביחס לנתבע 1 (ביניהן, העילות – הפרת חובת האמון והנאמנות, תרמית ומרמה, גזל ושליחת יד, הפרת חובות כשלוח, עשיית עושר ולא במשפט, הפרת חובת תום הלב והפרת חוזה וטענת הרשלנות שנטענה לחילופין) מקורן, לטענת התובעת , בכך שהנתבע 1 הפר חיובים שונים הנובעים מהסכם הנאמנות". קביעה זו עולה בקנה אחד עם הפסיקה לפיה את היקף תחולתה של תניית שיפוט על היחסים העסקיים הנובעים מן החוזה שבין הצדדים יש לפרש באופן רחב ( ע"א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע"מ נ' Bodstray Company Ltd .

, פ''ד נח(2) 465 , פסקה 11 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס (2004) (להלן: עניין ראדא )). בהקשר זה, גם אם נכונה טענת המבקשת כי היבטים מסוימים ועילות מסוימות מכתב התביעה אינם נגזרים ישירות מהסכם הנאמנות הרי שבכל זאת מקובלנו כי הפתרון לשאלת המפתח בעניין התחולה מצוי במידת הקרבה שבין הסכסוך בכללותו ובין ההסכם ובו תניית השיפוט ( ע"א 65/88

אדרת שומרון בע"מ נ' הולינגסוורת ג.מ.ב.ה. , פ''ד מד(3) 600 , פסקה 20 לפסק דינו של השופט ד' לוין (1990)). עוד נפסק בסוגייה דומה כי תחולתה של תניית בוררות בחוזה לא תישלל אך משום שהתביעה התבססה גם על דיני הנזיקין, זאת לנוכח הקשר שבין העילה הנזיקית ליחסים מכוח החוזה ( ע"א 358/76 C. Czarnikow Limited

נ' המגן חברה לביטוח בע"מ , פ"ד לא(1) 469 (1976)). משול הדבר לעץ שענפיו יכולים להתרחב ולהסתעף אולם ככלות הכל, שורשיו נותרים נטועים באותה אדמה. כך גם בענייננו. מערכת היחסים שבין המבקשת למשיב 1 הסתעפה וכך גם עילות התביעה שהגישה המבקשת, אולם בסיסה נותר אחד – יחסי הנאמנות שנוצרו מכוח ההסכם בין הצדדים.

ומכאן לטענתה השנייה של המבקשת בדבר קיומן של נסיבות המצדיקות התעלמות מתניית השיפוט שבהסכם. בעניין ראדא הודגש כי "ככלל, פיצול הליכים לא יביא, כשלעצמו, להתעלמות מתניית שיפוט ייחודית" (פסקה 17 וההפניות שם). אמנם, כלל ולו יוצאים מן הכלל. לגבי קיומם של חריגים לכלל זה כתב הנשיא א' גרוניס כי "ניתן להעלות על הדעת מצבים שבהם התוצאה של פיצול הליכים עלולה לפגוע בצורה קשה ביותר באינטרס של התובע כך שיינתן משקל רב יותר לטענה זו ביחס לתניית השיפוט הייחודית" (שם). אלא שעל מנת לבוא בשערי חריגים אלה יידרש התובע להראות "נסיבות מיוחדות שיצדיקו התעלמות מסעיף השיפוט" (שם, פסקה 18). אך כשם שבעניין ראדא לא הראתה המערערת נסיבות כאלו, כך גם במקרה שלפנינו לא הראתה המבקשת נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה מהכלל המעניק ברגיל את הבכורה לתניית שיפוט ייחודית מכוח תקנה 5 לתקנות על פני תקנה 3(ב) לתקנות המאפשרת לתובע הגשת תובענה "לכל בית משפט שבו ניתן להגישה נגד אחד הנתבעים" (וראו רע"א 2339/92 עמידר החברה הלאומית לשיכון נ' חי , פ"ד מו(3) 777, פסקאות 4 – 5 לפסק דינו של השופט ש' לוין (1992)).

אדרבה, ככל שנדקדק בנסיבות האופפות את הגשת התביעה הרי שנסיבות אלו אף מחזקות את התוקף שיש ליתן לתניית השיפוט, חרף חששה של המבקשת מפיצול הדיון. המבקשת בחרה להגיש את תביעתה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. כאמור, בחירה זו נעשתה כדין מכוח תקנה 3(ב) לתקנות הואיל וזהותן של נתבעות 13 ו-14 (מדינת ישראל וחברת הביטוח "מגדל" שמשרדיה הראשיים בפתח תקווה) איפשרה זאת. אך יודגש, בחירה זו לא הייתה מחויבת המציאות. ההיפך הוא הנכון. העובדה היא כי מקום מושבה של המבקשת-התובעת הוא בירושלים; 12 הנתבעים הראשונים הם תושבי העיר ירושלים וגם את נתבעות 13 ו-14 ניתן היה לתבוע בירושלים, אפילו לו עמדו כנתבעות לעצמן; המקרקעין בהם עוסקת התביעה מצויים בירושלים; וכך גם כל המקומות אליהם מתייחס החלק העובדתי בכתב התביעה. עולה אם כן כי בחירתה של המבקשת להגיש את התובענה בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד איננה פרי אילוץ וכורח הנסיבות כי אם תוצאה של החלטה פוזיטיבית ומודעת להתעלם מתניית השיפוט עליה הסכימה. חלק מהנתבעים אף גילו דעתם מפורשות על העדפתם להתדיין בירושלים. לנוכח זאת, מה לה למבקשת כי תלין על התוצאה בדמות פיצול הדיון כאשר במובן מסוים היא זו שהביאה לכך בעצמה?

5.

סיכומו של דבר, נראה כי תניית השיפוט בהסכם הנאמנות אכן חלה על התביעה בה עסקינן והמבקשת לא הצביעה על נסיבות המצדיקות התעלמות מתנייה זו. ודוק, התוצאה של פיצול הדיון איננה מצדיקה כשלעצמה סטייה מתניית שיפוט, אך ברי כי תוצאה זו איננה רצויה. יחד עם זאת, בחינת מכלול הנסיבות ובכללן האחריות למצב זה וכן מעין בדיקה של "מאזן נוחות" הצדדים, מחייבות את התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא. לסיום יובאו דברי בית המשפט המחוזי בסיום החלטתו לפיהם אין בתוצאה אליה הגיע כדי למנוע מהמבקשת לפנות בבקשה מתאימה לשינוי מקום הדיון ביחס להליך המתנהל בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, וזאת מבלי להביע עמדה אם תוגש בקשה כזו.

6.

הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאותיו של משיב 1 בסך של 15,000 ₪.