רע"א 9405/05 עבדו קובטי נ. איימן אבו חנא

1.בשנת 1998 הקימו המבקשים והמשיבים חברה למתן שירותים רפואיים לתושבי הרשות הפלסטינית, תוך שהם חולקים ביניהם את הבעלות על מניות החברה. המבקשים טוענים כי בשנת 1999, בין היתר בעקבות היקלעותה של החברה לקשיים כלכליים, נערכה בינם לבין המשיבים הסכמה על העברת המניות בחברה, לפיה הסכימו המשיבים לרכוש את מלוא המניות בחברה תמורת תשלום סכום כספי למבקשים. המשיבים, לעומת זאת, מכחישים עריכתה של הסכמה זו בין הצדדים ולכן סירבו לשלם למבקשים את הסכום שהגיע להם, לכאורה, על-פי ההסכם.

2.בהסתמך על הסכם העברת מניות זה, הגישו המבקשים נגד המשיבים תביעה לבית משפט השלום בנצרת, בה דרשו לחייב את המשיבים בתשלום התמורה שהגיעה להם על-פי ההסכם. בית משפט השלום דן בטענות הצדדים ובראיות עליהן נסמכו, ולבסוף, בחר להעדיף את גרסתם של המבקשים, משום שלדבריו הציגו הם מסכת ראיות מלאה, שלמה ומהימנה יותר, למרות החולשות שנתגלו בה. לפיכך, קיבל בית המשפט את תביעתם של המבקשים, בקובעו כי שוכנע בכך שעמדו הם בנטל השכנוע המוטל עליהם, הן בנוגע לתוקפו של ההסכם עליו הושתתה תביעתם והן בנוגע למחויבותו של משיב מס' 1 לשאת בתמורה.

3.על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש משיב מס' 1 ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת, אליו צירף את משיבה מס' 2 כמשיבה פורמאלית. בית משפט זה, לאחר שסקר את הממצאים העובדתיים שהובאו על-ידי בית משפט השלום ואת הנימוקים עליהם הסתמך לצורך הכרעתו לטובת המבקשים, בחן מולם בפירוט את טענותיו של משיב מס' 1 במסגרת ערעורו. בסיכומו של דבר, הגיע הוא למסקנה כי קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום אינן מבוססות ועל כן רשאי הוא, כערכאת ערעור, להתערב בהן. לפיכך, קיבל בית המשפט את ערעורו של משיב מס' 1 וביטל את פסק דינו של בית משפט השלום.

4.המבקשים טוענים כי יש ליתן להם רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט המחוזי, ולחלופין, כי יש לדון בבקשתם כבערעור, ובמסגרתו, להורות על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל החזרת פסק דינו של בית משפט השלום על כנו. לטענתם, במקרה זה לא התקיימה הצדקה ראויה לסטות מן ההלכה הידועה לפיה התערבות בית המשפט שלערעור בקביעות העובדתיות של הערכאה הראשונה תיעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד, ומכאן, ששגה בית המשפט המחוזי בפסיקתו בעניינם.

5.לאחר שעיינתי בטענות המבקשים וכן בהחלטות הערכאות דלמטה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי בית המשפט העליון יעניק רשות לערער (כערעור שני) רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית, אשר חשיבותה חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123). במקרה זה, בניגוד לטענתם של המבקשים, לא שוכנעתי כי אכן הסוגיה האמורה הינה בעלת חשיבות החורגת מעניינם של הצדדים. בית המשפט המחוזי לא שינה, ואף לא התיימר לשנות, את ההלכה בנוגע למידת התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות הערכאה הראשונה. מפסיקתו עולה בבירור כי היה הוא ער להלכה לפיה בית משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הראשונה, נוכח היתרון שיש לאחרונה על פני הראשונה, כמי ששמעה את העדים ויכלה להתרשם מהם. יחד עם זאת, לדבריו, מצא הוא לנכון להתערב בקביעות עובדתיות אלו, בעיקר מן הטעם שבמקרה זה לא היו הן מושתתות על אמון בלבד, אלא גם על שיקולי סבירות והיגיון, וכן מפני שבית משפט השלום נמנע לדעתו מלהתמודד עימן לגופן. מכל מקום, התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הראשונה, איננה מצדיקה מתן רשות לערער, שכן אין בכך מעבר לעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת (רע"א 10130/05 טליאס נ' בנק הפועלים (לא פורסם, ניתן ביום 31.10.05)).

6.לפיכך, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבים – אין צו להוצאות.