רע"א 941/09 המגן חברה לביטוח בע"מ נ. חיים חימו

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ש' ברלינר ), שבה נקבע כי הרכב שבו נהג המשיב 1 היה מבוטח בביטוח חובה במועד שבו נפגע המשיב 1 בתאונת דרכים.

בצהרי יום 7.7.2002 נפגע המשיב 1 בתאונת דרכים. הרכב שבו נהג המשיב 1 בזמן התאונה היה רכב חלופי שקיבל מהמוסך שטיפל ברכבו, השייך למשיבות 4 ו-5. הרכב החלופי בוטח בביטוח זמני שבו נקבע כי "מועד תחילת הביטוח: מועד התשלום בבנק אך לא לפני 30.6.02" וכי "מועד פקיעת הביטוח – תוך 7 יום ממועד תחילת הביטוח אך לא אחרי 6.7.02 (בחצות)". המשיב 1 סבר כי ביטוח הרכב לא היה בתוקף ביום התאונה ולפיכך הגיש תביעה נגד קרנית ונגד המשיבות 4 ו-5 בבית המשפט המחוזי בחיפה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן:

חוק הפיצויים ). במהלך ניהול ההליך, לאחר שעיין בתעודת הכיסוי הביטוחי, סבר בית המשפט כי ייתכן שהכיסוי הביטוחי היה בתוקף בשעת התאונה ולפיכך הורה לצדדים להקדיש "לנושא זה מחשבה שמא יש לנקוט בפעולה כלשהי בניהול המשפט". ואכן, הצדדים הגישו סיכומים בשאלה זו וביום 30.12.2008 נתן בית המשפט המחוזי את החלטתו בעניין.

2.

בית המשפט המחוזי ציין כי כתב הכיסוי הזמני סטה בצורה חמורה מדרישות פקודת הביטוח. כך, למשל, כתב הכיסוי לא כלל את שעת ההוצאה ואת יום ההוצאה, ולא נכלל בו אישורו של המבטח. לגופו של עניין, קבע בית המשפט המחוזי כי הכיסוי הביטוחי נועד לספק ביטוח לתקופה קצובה של 7 ימים. על פרשנותו של חוזה ביטוח – כך קבע בית המשפט המחוזי – חלות הוראותיו של חוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הפרשנות ), מכוח סעיף 25(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים ). בית המשפט המחוזי הפנה לסעיף 10(א) לחוק הפרשנות הקובע כי "מקום שנקבעה תקופה קצובה במספר ימים או שבועות מיום פלוני, אותו יום לא יבוא במניין" ולסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות הקובע כי "במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה". הוראות אלה – כך פסק – מלמדות כי הכיסוי הביטוחי כלל בתוכו גם את יום 7.7.2002. לפיכך, קבע בית המשפט כי המבקשות יפצו את המשיב 1 לפי חוק הפיצויים ואילו התביעות נגד שאר המשיבים תדחנה.

3.

על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני. המבקשות טוענות כי לנוכח הקביעה החד משמעית בתעודת הכיסוי הזמני שלפיה תום תקופת הכיסוי ביום 6.7.2002 (בחצות), לא היה מקום לפנות לחוק הפרשנות והיה על בית המשפט לקבוע כי התעודה לא הייתה בתוקף במועד התאונה. המשיבים מצידם סומכים ידם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

4.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. כמו כן החלטתי לקבל את הערעור. אכן, במקום שבו נקבעה תקופה קצובה לתחולת חוזה מיום פלוני לא יבוא אותו יום במניין התקופה וכן לא יבואו במניין ימי מנוחה או שבתון כשהם הימים האחרונים בתקופה. אולם במה דברים אמורים? במקרה שבו לא עולה מתוך החוזה, או מתוך הנסיבות הסובבות אותו, הסדר אחר הגובר על הוראות חוק הפרשנות. כך קובע סעיף 25(ד) לחוק החוזים שבו נכתב כי הוראת סעיף 10 חלה "אם אין הוראה אחרת לענין הנדון ואם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם תחולה כאמור". בעניינו, לשונה של תעודת הכיסוי הביטוחי ברורה וחד משמעית. בתעודת הכיסוי הביטוחי קיים סייג מפורש לתקופת הכיסוי בת שבעת הימים הקובע כי תקופת הביטוח מסתיימת ביום 6.7.2002 בחצות, בין אם הכיסוי הביטוחי החל ביום 30.6.2002 ובין אם הוא החל בתאריך מאוחר יותר. נפקותה של הקביעה המפורשת בדבר תאריך פקיעת הכיסוי נוגעת לשני עניינים. ראשית , כי תחולת הכיסוי הביטוחי עשויה להימשך פחות מ-7 ימים – במקרה שמועד התשלום בבנק מאוחר ליום 30.6.2002. בית המשפט המחוזי הכיר בעניין זה באופן מפורש בהחלטתו. שנית , כי הכיסוי המקסימאלי של הפוליסה הוא לתקופה של 7 ימים הנמשכת מיום 30.6.2002 עד ליום 6.7.2002 (בחצות). ודוק: הוראות חוק הפרשנות אינן הוראות קוגנטיות, וכאשר נקבעים בחוזה באופן מפורש מועדים קלנדריים התוחמים את תחולתו, כפי שנעשה בענייננו, גוברים מועדים אלה על פרשנות התקופה שלפי הוראות חוק הפרשנות. לפיכך, לא היה מקום בעניינו להידרש להוראות חוק הפרשנות לצורך פרשנות תעודת הכיסוי הביטוחי, ויש לקבוע כי במועד התרחשות התאונה הרכב לא היה מבוטח בביטוח חובה.

אשר על כן, הערעור מתקבל. החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 30.12.2008 מתבטלת. כל אחד מן המשיבים (המשיבים 1 ו-2 יחד והמשיבות 3 ו-4 יחד) ישא בשכר טרחת עורך הדין של המבקשות בסכום של 5,000 ש"ח.