רע"א 1702/10 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. המגן חברה לביטוח בע

1.

זוהי בקשת רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא ש' ברלינר).

המשיב 3 (להלן: המשיב ) נפגע בתאונת דרכים כשנהג ברכב שהועמד לרשותו על ידי משיבים 5 ו-6. לרכב הוצא כתב כיסוי זמני על ידי משיבות 1 ו-2 – המגן חברה לביטוח בע"מ ואבנר איגוד לנפגעי רכב בע"מ (להלן שתיהן ביחד: המבטחות ). המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה. בית המשפט המחוזי קבע, בהחלטה מיום 30.12.08 (להלן: החלטת החבות ), כי התאונה ארעה בתוך תקופת הביטוח המתחייבת מכתב הכיסוי הזמני, ולפיכך פסק כי המבטחות הן שישאו בנטל פיצויו של המשיב. התביעה נגד קרנית נדחתה ללא חיוב בהוצאות.

2.

המבטחות השיגו על ההחלטה בבית המשפט העליון ברע"א 941/09. בנוסף, הגישו המבטחות ערעור (ע"א 1231/09, להלן: הערעור ), במסגרתו טענו, בין השאר, כי בית המשפט קמא שגה כשהטיל עליהן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין. בית המשפט העליון החליט לדון ברע"א 941/09 כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. הערעור נתקבל תוך שנקבע כי במועד התרחשות התאונה, הרכב לא היה מבוטח בביטוח חובה. לאור האמור הורה בית המשפט העליון, בהחלטה מיום 17.6.09, כי "החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 30.12.08 [החלטת החבות] מתבטלת...". אשר לערעור – פסק בית המשפט העליון, מבלי לדון בערעור לגופו, כי ההחלטה שניתנה ברע"א 941/09 הנ"ל, סיימה למעשה גם את ההליך בערעור. המבטחות הגישו בקשה לתיקון טעות סופר, במסגרתה טענו כי הערעור כלל גם טענות באשר לפסיקת ההוצאות נגדן שלא נדונו, ואולם בקשתם נדחתה.

3.

לאחר הדברים האלה פנו המבטחות לבית המשפט המחוזי ב"בקשה למתן פסק דין ופסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד". בבקשתן עתרו המבטחות כי יינתן פסק דין הדוחה את התביעה נגדן, וכן כי "תבוטל פסיקת ההוצאות שהושתו על המבקשות [המבטחות] לטובת המשיבים ויפסקו למבקשות שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בגין ניהול התביעה נגדן בבית משפט זה". בית המשפט המחוזי קבע, בפסק דין מיום 26.1.10 (להלן: פסק הדין ), כי מאחר שבית המשפט העליון ביטל את החלטת החבות בשלמותה ולא קבע דבר באשר לגורלה של התביעה והמשך הדיון בה, הרי שעליו לפסוק בתובענה שבפניו, כמתחייב מפסיקת בית המשפט העליון. לאור האמור נקבע כי התביעה נגד המבטחות נדחית וכי החיובים הכספיים שנקבעו בהחלטת החבות, מבוטלים בהתאם להחלטת בית המשפט העליון. בית המשפט פסק כי בעל דין שקיבל מהמבטחות את הסכומים האלה, מחויב להחזירם למבטחות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום שקיבלם. עוד נקבע כי קרנית תשלם למבטחות את הוצאותיהן בסך 20,000 ש"ח.

4.

קרנית אינה משלימה עם פסק הדין ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. יצוין כי בהודעה שהוגשה מטעם קרנית צוין כי על אף שבית המשפט הכתיר את החלטתו בכותרת "פסק דין", מדובר, לדעתה, ב"החלטה אחרת"; אך מכל מקום – כך בהודעה שלפנינו – הוסכם בין הצדדים, כי ניתן יהיה לראות בבקשת רשות הערעור כתב ערעור, בהתאם להוראת תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולדון בה כבערעור.

לגופו של עניין טוענת קרנית כי החלטת החבות היתה פסק דין מבחינתה, שהרי היא הופטרה מחבות והתביעה נגדה נדחתה. לאור האמור, סבורה קרנית כי בית המשפט קמא לא היה מוסמך ואף לא רשאי להיזקק לבקשה להטיל עליה הוצאות, בעקבות הפיכת החלטת החבות על ידי בית המשפט העליון. לשיטתה של קרנית, כשקיבל בית המשפט העליון את הערעור על החלטת החבות – נפסקו למבטחות הוצאות המשקפות את העובדה שעניינן נידון זו הפעם השנייה. מבחינתן של המבטחות, כך נטען, ההליך המשפטי תם ונשלם עם קבלת ערעורן, והן אינן יכולות "לשכפל הוצאות" על ידי פניה לערכאות קודמות, שדחו בעבר את עמדתן. קרנית מוסיפה ומציינת כי במקרה דנן פנו המבטחות לבית המשפט העליון בהליך של "תיקון טעות סופר" שהוגש על ידן במסגרת הערעור, אך בקשתם נדחתה. עוד מדגישה היא כי עם מתן החלטתו של בית המשפט העליון ברע"א 941/08 תמה ההתדיינות כולה בפני בית המשפט קמא, גם בנושא הנזק, שכן בין הצדדים הושג הסדר פשרה כולל.

5.

המבטחות מצידן סבורות כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. הן מדגישות כי גם לאחר שניתנה ההחלטה ברע"א 941/08, שביטלה את החלטת החבות, לא השיבו להן המשיבים את סכומי ההוצאות ששולמו להם לאחר החלטת החבות. על כן, כך הן מבהירות, הוגשה על ידן הבקשה להחזיר להן את סכומי ההוצאות ששילמו וכן לחייב את המשיבים ואת המבקשת בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בגין ניהול התביעה בבית המשפט קמא.

עוד טוענות הן כי התביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי נותרה תלויה ועומדת בפניו, על כן מוסמך היה בית המשפט להמשיך וליתן בה החלטות שונות, לרבות פסק דין המביא את התביעה לכלל סיום, ובכלל זה מוסמך היה בית המשפט לפסוק להן גם הוצאות משפט.

6.

מטענות הצדדים בפנינו, אין זה ברור אם פסק הדין מסיים את ההתדיינות ביניהם, שאז ניתן לערער עליו בזכות, שמא מדובר בהחלטה אחרת, המחייבת קבלת רשות לערער עליה. מכל מקום, לאור הסכמת הצדדים, החלטנו ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. לא מצאנו ממש בטענות קרנית ועל כן דין הערעור להידחות. משנקבע בהחלטת בית המשפט העליון מיום 17.6.09 כי החלטת החבות של בית המשפט המחוזי מתבטלת – בוטלו גם ההוצאות שנפסקו בהחלטה זו. בעקבות כך, נתן בית המשפט המחוזי פסק דין חדש, בהתאם להנחיות שנקבעו על ידי בית המשפט העליון, ובמסגרתו נפסקו ההוצאות שנפסקו. בנסיבות אלה, לא מצאתי כל עילה להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בנושא זה.

התוצאה היא שהערעור נדחה. קרנית תשא בהוצאות המבטחות בסך 10,000 ש"ח (שאר המשיבים – פורמליים).