רע"א 9435/10 שלמה סויסה נ. עו"ד ארז חבר , מנהל מיוחד לנכסי החייבים

זוהי בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופט ח' ברנר) מיום 1.12.2010, במסגרתה חויב המבקש להפקיד בקופת בית המשפט כספים שיתקבלו בידיו ממועד מתן ההחלטה ואילך בגין השכרתו של הנכס הידוע כגוש 7001, חלקה 113, הרשום על שמו והמצוי ברחוב הכרמל 11 בתל אביב (להלן: הנכס

או

נכס המקרקעין ).

ואלה, בתמצית, העובדות הצריכות לבקשה:

1.

המבקש הינו בנם של החייבים בתיק פשיטת הרגל המתנהל בבית משפט קמא ואילו המשיב 1 הינו המנהל המיוחד לנכסי החייבים (להלן: המנהל המיוחד ). ביום 12.10.2009, פנה המנהל המיוחד לבית משפט קמא בבקשה למתן הוראות בה נטען, בין היתר, כי הענקת נכס המקרקעין למבקש על ידי אביו (שהוא, כאמור, אחד החייבים בתיק פשיטת הרגל), מהווה הענקה פסולה לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם – 1980 ולפיכך יש להורות על ביטולה. במסגרת בקשה זו, הגיש המנהל המיוחד בקשה להטלת עיקול זמני על נכס המקרקעין ובית משפט קמא נעתר לבקשה זו. המבקש, מצידו, פנה לבית המשפט בבקשה לביטולו של צו העיקול הזמני שניתן אך בקשה זו נדחתה בהחלטת בית המשפט מיום 4.1.2010. המנהל המיוחד הוסיף ופנה לבית משפט קמא במסגרת הבקשה לביטול ההענקה וזו הפעם עתר להורות למבקש להפקיד בקופת בית המשפט את כל הכספים שהתקבלו בידיו ואשר יוסיפו להתקבל בידיו בגין השכרתו של נכס המקרקעין, עד להכרעה בהליך העיקרי. המנהל המיוחד טען בהקשר זה כי ככל שבית המשפט יורה בסופו של יום על ביטול הענקת הנכס, הרי שאף פירותיו של נכס זה מקומן בקופת פשיטת הרגל ולכן יש להבטיח באמצעות ההפקדה המבוקשת כי כך יהיה. ביום 1.12.2010 קיבל בית המשפט את הבקשה בחלקה והורה למבקש להפקיד בקופת בית המשפט את הכספים שיתקבלו בידיו בגין השכרת הנכס ממועד מתן ההחלטה ואילך, בקובעו כי משהוטל עיקול זמני על הנכס ובקשתו של המבקש לביטול העיקול נדחתה, אין כל הגיון להבחין בין הנכס לפירותיו ומן הראוי כי גם פירות הנכס יעוקלו.

המבקש פנה לבית משפט קמא בבקשה לעיכוב ביצועה של ההחלטה הנ"ל עד להכרעה בבקשת רשות הערעור שהוא מתעתד להגיש לבית משפט זה, אך ביום 14.12.2010 דחה בית המשפט את הבקשה, בקובעו כי אין בביצוע ההחלטה כדי לגרום כל נזק למבקש, אף אם בסופו של יום תתקבל בקשת רשות הערעור שיש בכוונתו להגיש.

מכאן בקשת עיכוב הביצוע שבפני.

2.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות מן הטעם שעליו עמד בית משפט קמא. אכן, חיובו של המבקש, שהוא כספי במהותו,

להפקיד את פירות הנכס בקופת בית המשפט עד להכרעה בהליך העיקרי, אין בו כדי לגרום לו נזק בלתי הפיך ובלא לקבוע מסמרות באשר לסיכויי בקשת רשות הערעור, ברי כי אם זו תתקבל והחלטת בית משפט קמא מיום 1.12.2010 תבוטל, ניתן יהיה בנקל להשיב למבקש את הכספים שהפקיד.

אשר על כן, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.