רע"א 9450/01 סעיד דהאמשה נ. צור-שמיר חברה לבטוח בע"מ

1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט נ' ממן) בבר"ע 257/01 לפיה בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה נדונה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, והתקבל ערעור המשיבה על החלטת בית משפט השלום בנצרת (השופט ע' עיילבוני) הדוחה את בקשת המשיבה להעביר את הדיון בת"א 35/94 לשופטת א' בית-נר בבית משפט השלום בקריות.

2.העובדות הצריכות לעניין והשתלשלות העניינים, כפי שעולה מהחלטות הערכאות קמא, הן כדלקמן: המבקש הגיש תובענה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה. התובענה התבררה בבית משפט השלום בנצרת. שתי ישיבות הוכחות התקיימו בפני השופטת בית-נר, ובהן נשמעה עדותו הראשית של המבקש וחלק מחקירתו הנגדית. ביום 21.11.2000, בעוד התובענה מתבררת, ביקש בא כוח המבקש מהשופטת בית-נר להורות על העברת התיק לבית המשפט המחוזי בטענה כי סכום הפיצוי שהמבקש עשוי להיות זכאי לו עובר את גבול סמכותו של בית משפט השלום. השופטת בית-נר נענתה לבקשה והעבירה את התיק לבית המשפט המחוזי בנצרת. על החלטה זו הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור. בית המשפט המחוזי (הנשיא אברמוביץ) קיבל את הבקשה, ביטל את החלטת השופטת בית-נר והורה כי התיק יוחזר לבית משפט השלום ויתברר בפני השופטת בית-נר. משהוחזר התיק לבית משפט השלום כבר לא כיהנה בו השופטת בית-נר ועל כן הורה נשיא בית משפט השלום, השופט כתילי, כי התביעה תתברר בפני השופט עיילבוני.

משבאו הצדדים בפני השופט עיילבוני טען בא כוח המשיבה כי הוא אינו מוסמך לדון בתובענה וביקש ממנו להעביר את התיק להמשך דיון בפני השופטת בית-נר. לאחר שהצדדים סיכמו טענותיהם בעניין זה בכתב, החליט השופט עיילבוני כי הוא מוסמך לדון בתובענה, בנימוק שנשיא בית המשפט או סגנו בלבד הם שמוסמכים לקבוע את המותב שידון בעניין פלוני ולכן משקבע נשיא בית משפט השלום כי השופט עיילבוני הוא שידון בתובענה נשוא הבקשה שוב אין הוא יכול להחליט על העברתה לשופט אחר. לדעת השופט עיילבוני, אף נשיא בית המשפט אינו מוסמך להורות על העברת התיק לדיון בפני השופטת בית-נר מאחר שמדובר על העברת עניין בין בתי משפט במחוזות שונים, ועניין זה מצוי בסמכותם של הנשיא או המשנה לנשיא של בית המשפט העליון, בהתאם להוראת סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"). השופט עיילבוני ציין בהחלטתו כי אין לפרש את החלטת הנשיא אברמוביץ בבית המשפט המחוזי כמחייבת שהתיק יישמע בפני השופטת בית-נר גם כאשר זו חדלה מלכהן בבית המשפט בנצרת.

על החלטת השופט עיילבוני הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דן בבקשה כבערעור, קיבל את ערעורה של המשיבה וביטל את החלטתו של השופט עיילבוני. בית המשפט המחוזי קבע כי השאלה שלא מצאה התייחסות בהחלטתו של השופט עיילבוני, כמו גם בהחלטתו של הנשיא כתילי כי התיק יישמע לפני השופט עיילבוני, היא שאלת תחולתה של תקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"). בהתאם לכך נקבע כי התיק יוחזר לנשיא כתילי על-מנת שזה יקבע האם מתקיימים התנאים המצדיקים ששופט אחר ימשיך וישמע עדויות בתיק שבו החל שופט קודם בשמיעת ראיות, כלומר האם "נמנע" מהשופטת בית-נר לסיים את הדיון, כמשמעות ביטוי זה בתקנה 177 הנ"ל. בהחלטתו הביע השופט ממן את דעתו כי יש לפרש את הביטוי "נמנע" בצמצום, באופן שהכלל הוא ששופט שהתחיל בדיון הוא גם זה שיסיימו, אף אם משמעות הדבר היא שעל הדיון להתקיים בבית משפט אחר שאינו רחוק מבית המשפט בו התבררה התובענה מלכתחילה, כבענייננו. החלטה זו היא נשוא בקשת רשות הערעור שלפניי.

3.בא כוח המבקש העלה שלוש טענות דיוניות המצדיקות, לדעתו, קבלת רשות הערעור והתערבות בהחלטתו של בית המשפט קמא. הטענה האחת היא כי דין בקשת רשות הערעור שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי היה להידחות על הסף, מאחר שהיא מכוונת למעשה כלפי החלטתו של הנשיא כתילי ולא כלפי החלטתו של השופט עיילבוני. הטענה השניה היא כי בית המשפט המחוזי חרג מסדרי הדין כאשר דן בבקשת רשות הערעור כבערעור והחליט לקבל את הערעור מבלי שהקדים לכך דיון נפרד בבקשה. טענתו הדיונית השלישית של בא כוח המבקש היא כי החלטתו של הנשיא כתילי לפיה התיק ישמע בפני השופט עיילבוני הינה החלטה מינהלית שלא ניתן להשיג עליה בדרך של ערעור או בקשת רשות ערעור. לגופו של עניין, טענת בא כוח המבקש היא שטעה בית המשפט המחוזי בקובעו כי נשיא בית משפט השלום מוסמך להורות על העברת התיק לשופטת בית-נר בבית משפט השלום בקריות, מאחר שעניין זה נתון לסמכותם של הנשיא או המשנה לנשיא של בית המשפט העליון לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, הואיל והיא אינה מעוררת שאלה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית, משפטית או חוקתית החורגת מעניינם של הצדדים [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 129]. אף אם יש ממש בטענה כי בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי היתה צריכה להיות מכוונת כלפי החלטתו של השופט כתילי, בנסיבות העניין אין בכך כדי להביא להתערבותו של בית משפט זה בהחלטת בית המשפט המחוזי נשוא בקשת רשות הערעור. זאת, בהתחשב עובדה שהצדדים סיכמו טענותיהם בכתב בשאלה הנדונה על פי החלטת השופט עיילבוני מיום 15.7.01 ובכך הסכימו, למעשה, כי השופט עיילבוני יכריע בסוגיה, וכן בהתחשב בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי לפיה התיק יוחזר לנשיא כתילי, שבפניו היה צריך להביא את העניין מלכתחילה. לא מצאתי ממש בטענה כי בית משפט המחוזי נהג בניגוד לסדרי הדין כאשר דן בבקשת רשות הערעור כבערעור. בית המשפט המחוזי נהג על פי סמכותו בהתאם לתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, לאחר שהמבקש, בתגובה שהגיש לבקשת רשות הערעור ולאחר שהתבקש להתייחס לשאלה זו, לא התנגד לכך. אין לראות בעצם ההתנגדות לקבלת בקשת רשות הערעור כהתנגדות לכך שבית המשפט יפעל על פי סמכותו בהתאם לתקנה 410 הנ"ל, לאחר שהתבקשה התייחסות מיוחדת לעניין זה. היות שנשוא בקשת רשות הערעור שלפנינו היא החלטת בית המשפט המחוזי בערעור על החלטת השופט עיילבוני, אין מקום לטענה בדבר אופייה ה"מינהלי" לכאורה של החלטת הנשיא כתילי. גם לגוף העניין, נראה כי בנסיבות העניין הדרך הראויה לערער על החלטת נשיא בית משפט השלום שעניינה קביעת שופט שידון בעניין פלוני היא על דרך הגשת בקשת רשות ערעור [השוו: בג"ץ 583/87

הלפרין נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים , פ"ד מא(4) 683]. באשר לטענה כי נשיא בית משפט השלום אינו מוסמך להורות על העברת התיק לשופטת בית-נר היות שהיא מכהנת מחוץ לאזור השיפוט של בית משפט השלום בנצרת, יש לציין כי החלטתו של בית המשפט המחוזי תואמת החלטה שניתנה לאחרונה בבית משפט זה על ידי הנשיא ברק בבש"א 9433/01 פרץ חנן נ' עיריית חולון (טרם פורסם, החלטה מיום 30.1.02). במקרה הנדון שם קבע הנשיא כי בית המשפט לעניינים מקומיים הוא שמוסמך להחליט בבקשה להעברת דיון מבית המשפט לעניינים מקומיים בחולון לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, לשם עבר השופט שהחל את הדיון בתיק, ואין מקום להביא עניין זה לפני נשיא בית המשפט העליון במסגרת הליך לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט. בהחלטתו קבע הנשיא שבמידה והדיון יועבר לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, אין לראות בכך העברה למחוז שיפוט אחר אלא יש לראות את הדיון כממשיך להתקיים בפני בית המשפט לעניינים מקומיים בחולון, שכן ההליך ימשיך להתנהל לפני אותו שופט שלפניו התנהל מלכתחילה. דברים אלה יפים גם לענייננו ותואמים את החלטתו של בית המשפט קמא.

מכל מקום, אין בהחלטה נשוא הבקשה שבפני משום הכרעה סופית בשאלת עצם ההעברה של הדיון. שאלה זו הוחזרה לברור מחדש שבסיומו יעמדו לצדדים הסעדים הקבועים בחוק.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.