רע"א 9457/07 קו על חברה לבנין ולפיתוח בע"מ נ. המרכז הבריאותי ד.ע. בע"מ

1.

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 23.9.07 בה.פ. 1068/06 (כבוד סגנית הנשיא השופטת ד. פלפל), אשר דחה בקשה של המבקשים לביטול חלקי של פסק הבוררות מיום 10.5.06, אותו נתן הבורר עו"ד מיכאל סטרנס (להלן: הבורר ), ואישר את פסק הבוררות.

העובדות

2.

המבקשת 1 (להלן: קו על ) הינה חברה פרטית העוסקת בתחום הבניה והיזמות במקרקעין, אשר המבקש 2 הינו מנהלה. המשיבה הינה חברה פרטית העוסקת בפיתוח, יצוא ושיווק מוצרים בתחום האורטופדי של הגב.

במהלך שנת 2000 איתרו המבקשים חלקת קרקע במרכז רעננה אשר התאימה לשאיפתם להקים באזור זה פרויקט מגורים (להלן: הפרויקט ). הקרקע הייתה בבעלות עמותת קרן תורה ועבודה (להלן: העמותה ), בעלות אשר הייתה כפופה לשכירות לתקופה של 999 שנים לאגודת בית הכנסת "מוריה" (להלן: בית הכנסת ). לצורך אישור הפרויקט נדרש שינוי תוכנית בנין ערים וכן הסכמת בית הכנסת להריסתו של בית הכנסת הקיים ולהקמת בית כנסת חלופי. ביום 11.7.00 נחתם הסכם מכר בין העמותה לבין קו על (להלן: הסכם המכר ), במסגרתו העבירה קו על 200,000$ בתמורה למקרקעין, סכום אשר הופקד בחשבון נאמנות והיה אמור להיות מועבר לעמותה רק בהתקיימו של תנאי מתלה והוא הסכמת בית הכנסת להריסה כאמור לעיל (להלן: התנאי המתלה ).

לאחר עריכת הסכם המכר, המבקשים, אשר היו זקוקים למקורות כספיים למימון רכישת חלקת המקרקעין, חתמו ביום 25.7.00 עם המשיבה על הסכם הלוואה על פיו הלוותה המשיבה לקו על סכום של 900,000 ₪ (להלן: הסכם ההלוואה ).

ביום 27.8.00 נחתם בין הצדדים הסכם שיתוף (להלן: הסכם השיתוף ). בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם ההלוואה, עם חתימתו של הסכם שיתוף זה הפכה ההלוואה אשר ניתנה על ידי המשיבה לתשלום ראשון על חשבון השקעתה של המשיבה בפרויקט. עוד נקבע בהסכם השיתוף, כי הוראות ההסכם מותנות וכפופות לקיום התנאי המתלה שבהסכם הרכישה.

3.

התנאי המתלה לא התקיים, והפרויקט לא יצא אל הפועל. ביום 13.11.00 נחתם בין המבקשים לבין המשיבה "סיכום דברים" (להלן: סיכום הדברים ) אשר הסדיר את החזרת השקעות הצדדים בפרויקט מתוך הכספים אשר הושקעו בפרויקט והוחזקו כפיקדון על ידי נאמן ואת חובתה של קו על לשלם למשיבה את ההפרש שייווצר לטובתה לאחר חלוקה זו. כן הוסדרה בסיכום הדברים חלוקת הכספים אשר ישיב, אם וככל שישיב, אדם בשם סעדון, כספים אשר הועברו אליו כמקדמה עבור מאמציו לפעול למען שינוי התב"ע ולמען השגת הסכמת בית הכנסת, מאמצים אשר לא נשאו פרי. וכך נקבע בסעיפים 3-5 לסיכום הדברים:

"3. השקעות הצדדים יושוו עד ליום 1.4.01 באחריותה של קו-על ובאופן שעד לתאריך זה קו-על תעביר למרכז [ המשיבה – י.ד .] את ההפרש.

4.ככל שסעדון ישיב סכום כלשהו עד ליום 1.4.01, יועבר כל סכום בראש ובראשונה לטובת המרכז עד לגובה ההפרש. ככל שהועבר סכום ההפרש למרכז מסעדון פטורה קו-על מתשלום ההפרש למרכז. הועבר על ידי סעדון חלק מסכום ההפרש, תשלים קו-על את היתרה עד לגובה סכום ההפרש עד ליום 1.4.01.

5.כל סכום נוסף, שיוחזר מסעדון, לאחר השוואת ההשקעות, יחולק שווה בשווה בין קו-על למרכז".

לאור חילוקי דעות שהתגלעו בין הצדדים ובהתאם לסעיף 10 להסכם השיתוף ביניהם, פנתה המשיבה אל ראש לשכת עורכי הדין, אשר מינה את הבורר על מנת שיכריע בתביעה שאותה הגישה המשיבה כנגד המבקשים. בכתב התביעה אשר הוגש ביום 3.6.04 התבקש הבורר לחייב את המבקשים להשיב למשיבה את סכום התביעה בסך 603,556.4 ₪ נכון ליום התביעה. זאת, בהתבסס על טענת המשיבה כי לאור ביטול הסכם השיתוף בין הצדדים קמה למבקשים חובת השבה של מלוא הכספים שהתקבלו מהמשיבה על פי הסכם זה. המשיבה טענה כי סיכום הדברים נחתם תחת איום וכי הוא אינו מחייב אותה וכי במתן שהות למבקשים לפעול לגביית הכספים מסעדון לא היה משום ויתור ו/או גריעה בהכרה בחובתם ואחריותם האישית של המבקשים להשיב למשיבה את מלוא הכספים ששילמה

בהתאם להסכם השיתוף.

4.

בתום הליך הבוררות קבע הבורר כי משלא התקיים התנאי המתלה אשר נקבע בהסכם השיתוף, הרי שניתן היה לבטל הסכם זה, אך ציין כי הוא לא נזקק לשאלה האם ביטול ההסכם משמעו כי יש להחזיר למשיבה את כל הכספים אשר שילמה. זאת, בשל קביעתו כי סיכום הדברים מיום 13.11.00 הינו למעשה ההסכם המאוחר ביותר שנקשר בין הצדדים והוא אשר קובע הוראות כיצד יחולקו ביניהם כספי הפיקדון וכיצד יאוזנו השקעותיהם. הבורר דחה את טענות המשיבה כי חתמה על סיכום הדברים מתוך איום וקבע כי סיכום הדברים הביא את הצדדים להשוואת השקעותיהם וחישוב הפסדיהם. ואולם, הבורר קבע כי מהעדויות שהושמעו בפניו עולה כי לאחר חתימת סיכום הדברים מנעה המבקשת כל אפשרות של גביית יתרת החוב מסעדון בכך ש"מכרה" את החוב לגורמים עבריינים. על כן קיבל הבורר את תביעתה של המשיבה והורה לקו על לשלם למשיבה את סכום התביעה בסך 603,556 ₪ וכן את שכר טרחת הבורר בסך 30,000 ₪, הכל בצירוף ריבית והצמדה.

בנוסף, קבע הבורר כי ערבותו האישית של המבקש 2, עליה הוסכם בהסכם השיתוף, בטלה, מאחר שהסכם השיתוף עצמו בוטל באמצעות סיכום הדברים.

5.

לאחר מתן פסק הבוררות, פנתה המשיבה אל הבורר ביום 24.5.06 וביקשה כי יתקן את הפסק על דרך של הוספת חיובו האישי של המשיב 2. ביום 28.5.06 קבע הבורר כי על המבקשים לתת תגובתם תוך 7 ימים, ותגובתם אכן הוגשה. בתגובה זה טענו המבקשים כי לא ניתן לערוך את התיקון המבוקש על ידי המשיבה, בין היתר משום שלבורר אין סמכות לחייב את המשיב 2 שלא מכוח ערבותו. ביום 9.7.06, משטרם ניתנה כל החלטה על ידי הבורר, נשלח אליו מכתב מאת בא כוח המבקשים, לפיו מאחר וחלף המועד הקבוע בחוק הבוררות למתן החלטה בבקשה, איבד הבורר את סמכותו לתת החלטה כאמור. למחרת, ביום 10.7.06, ניתנה החלטת הבורר בבקשה לתיקון פסק הבוררות (להלן: החלטת הבורר ), בה קבע כי המבקש 2 חייב ביחד ולחוד עם המבקשת 1 בתשלום הסכום שנפסק לטובת המשיבה. וכך קבע הבורר בסעיף 7 להחלטתו:

"7.א. אכן קבעתי כי הנתבע מס' 2 אינו חב לתובעת דבר מתוקף ערבותו, אולם משקבעתי כי הנתבעים מנעו כל אפשרות מהתובעת לגבות את יתרת השקעתה תוך פירוט הנימוקים לכך, היה מקום, כמובן, כפי שהתכוונתי, לחייב את הנתבעים גם יחד לאור התנהלותם.

ב.העדר החיוב של הנתבע מס' 2 הינה השמטה גרידא וברור על פני הדברים כי חיוב הנתבע מס' 2 הינו תוצאה מתבקשת מנימוקי הפסק".

יצויין, כי בסעיף 5 להחלטה זו התייחס הבורר אף לטענות המבקשים כי חרג מסמכותו וכי לא היה מוסמך לפסוק בעניין גביית הכספים מסעדון לאחר סיכום הדברים:

"5.

... איני מסכים לטענה שחרגתי, כביכול, מסמכותי. הצדדים השמיעו במהלך הבוררות את עדיהם אשר נחקרו ארוכות וללא התנגדות בשאלת האירועים שאירעו לאחר חתימת סיכום הדברים ובנוגע להתנהלות הנתבעים בכל הקשור לאי גביית סכומים מצד ג' ובכך הרחיבו החזית ביניהם בהסכמה".

פסק הדין של בית המשפט קמא

6.

המבקשים פנו אל בית המשפט קמא וביקשו לבטל את חלקיו של פסק הבורר בהם קבע כי מוטלת עליהם אחריות לשלם למשיבה את סכום התביעה בגין התנהלותם לאחר שנחתם סיכום הדברים וכן את החלטתו מיום 10.7.06 בו הטיל אחריות אישית על המבקש 2.

המבקשים טענו כי יש להורות על ביטול החלקים הנ"ל של פסק הבוררות משום שעל פי קביעת הבורר עצמו הסכם השיתוף בוטל עם החתימה על סיכום הדברים, ועל כן תניית הבוררות הקבועה בהסכם השיתוף, על פיה יש להפנות סכסוכים כספיים שיתגלעו בין הצדדים לבוררות, גם היא אינה בתוקף.

בית המשפט קמא קבע כי ההתחשבנות הכספית לא הסתיימה בשלב החתימה על סיכום הדברים ואך טבעי שתניית הבוררות בהסכם השיתוף משתרעת גם על מחלוקות בין הצדדים לגבי אירועים שהתפתחו ואירעו לאחר שנחתם סיכום הדברים. עוד ציין בית המשפט קמא את העובדה כי הליך הבוררות התנהל משך כשנתיים לפי תניית הבוררות שבהסכם השיתוף, ובשום שלב לא העלו המבקשים טענה כלפי אי קיומו של הסכם בוררות בר תוקף.

בית המשפט קמא דחה את טענתם של המבקשים כי הם לא העלו טענות בנוגע להעדר הסכם בוררות מאחר ולא יכולים היו לדעת מראש שתורחב החזית במובן זה שהבורר ידון בעילות שקמו במועד מאוחר לביטול הסכם השיתוף. לעניין זה הפנה בית המשפט קמא לכתב התביעה שהגישה המשיבה לבורר בו טענה כי הכספים מגיעים לה, בין היתר, לאור העובדה כי המבקשים לא עשו דבר כדי להשיב את הכספים מסעדון. בית המשפט קמא ציין כי המבקשים עצמם התייחסו לטענת המשיבה וציינו כי במהלך התקופה שלאחר סיכום הדברים פעלו הצדדים במשותף בניסיון לגבות את החוב מסעדון.

על סמך קביעות אלה דחה בית המשפט קמא גם את טענותיהם של המבקשים לפיהן חרג הבורר מסמכותו וכי לא ניתנה להם הזדמנות לטעון טענותיהם או להביא ראיות. גם בהקשר זה ציין בית המשפט קמא כי נושא הנזק אשר נגרם למשיבה בשל התנהלות המבקשים לאחר סיכום הדברים נטען על ידי המשיבה, והמבקשים התייחסו וטענו בעניין זה. בית המשפט קמא הפנה לסעיף 5 להחלטת הבורר, ממנו עולה כי הצדדים הסכימו לדון בשאלת האירועים שאירעו לאחר סיכום הדברים, השמיעו עדים ונחקרו בנושא, ועל כן הסכימו להרחבת חזית בעניין זה.

בית המשפט קמא אף דחה את טענת המבקשים לפיה הבורר לא פסק על פי הדין המהותי, בניגוד לסעיף 10.3 להסכם השיתוף, וזאת, לטענתם, משום שלא עיגן את החיוב שהטיל על המבקשים בעילה של הפרה חוזית או עוולה נזיקית. בית המשפט קמא קבע כי המבקשים לא עמדו בנטל ההוכחה הנדרש לצורך הוכחת עילת הביטול שבסעיף 24(7) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ), הקובע עילת ביטול במקרה בו הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והוא לא עשה כן.

בית המשפט קמא קבע כי לכאורה ניתן לקבוע כי החלטת הבורר ניתנה בהעדר סמכות שכן חלף המועד לנתינתה. ואולם, בית המשפט קמא השתכנע כי במקרה זה לא נגרם עיוות דין עקב האיחור של ימים ספורים בתיקון פסק הבוררות, ועל כן, בהתאם לסעיף 26(א) לחוק הבוררות, אין לבטל את פסק הבוררות. בנוסף, בית המשפט קמא דחה את טענת המבקשים לפיה לא ניתן לחייב את המבקש 2 בתשלום כיוון שפסק הבוררות קבע שהוא אינו חייב על פי ערבותו. בית המשפט קמא ציין כי הבורר קבע מפורשות כי אמנם המבקש 2 אינו חב למשיבה דבר מתוקף ערבותו, אך הטיל עליו חיוב בגין כך שהוא וקו על גם יחד מנעו כל אפשרות מהמשיבה לגבות את יתרת השקעתה.

בקשת רשות הערעור

7.

מסגרת בקשת רשות הערעור, המבקשים טוענים כי בין המבקש 2 לבין המשיבה אין כל הסכם בוררות זולת זה הנובע מערבותו של המבקש 2 בהסכם השיתוף. לטענתם, לא ניתן לחייב צד המשתתף בהליך אך ורק בשל היותו ערב, מכוח עילה אשר אינה קשורה בערבותו. מכיוון שקבע הבורר שערבותו של המבקש 2 מכוח הסכם השיתוף אינה עומדת עוד, הרי שלא היה בסמכותו של הבורר להטיל על המבקש 2 כל חיוב אישי. עוד טוענים המבקשים כי הבורר והמשיבה לא פנו לבית המשפט בבקשה להארכת המועד למתן החלטת הבורר וכי הבורר עשה דין לעצמו והתעלם מהוראות החוק לעניין המועד לתיקון פסק הבוררות. המבקשים מציינים כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט קמא נגרם להם עיוות דין, וכי טעה בית המשפט קמא כאשר בחן לעניין עיוות הדין אך ורק את מניין ימי האיחור, ולא את תוצאת הפסק כולו. בעניין זה מעלים המבקשים טענות כנגד מסקנות הבורר לגופן בנוגע לאחריותם של המבקשים לאי גביית החוב.

כן טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט קמא כשקבע כי תניית הבוררות המשיכה לחול גם על סיכום הדברים וכאשר דחה את טענתם לפיה על פי פסק הבורר גופו, הסכם השיתוף אינו תקף עוד ותניית הבוררות שבו וודאי לא חלה בנוגע לסכסוכים הנובעים מאירועים שאירעו לאחר חתימת סיכום הדברים. לטענתם, הבורר היה מוסמך לדון רק בשאלה האם סיכום הדברים נחתם תחת איום ועל כן אין לו תוקף. משקבע כי סיכום הדברים תקף, לא הייתה לבורר סמכות לפסוק בנוגע לאירועים שאירעו לאחר חתימתו.

עוד טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט קמא עת לא הבחין בין סעד ההשבה אותו תבעה המשיבה, לבין סעד של פיצוי, אשר נפסק לטובתה בסופו של דבר. לטענתם, בהתאם לסיכום הדברים ההשבה התייחסה רק לחלוקת סכומי הפיקדון באופן שאיזן את השקעותיהם של הצדדים, ואילו הסעד שנפסק למשיבה לא היה סעד של השבה אלא פיצוי בגין מניעה לכאורית של האפשרות לגבות את הכספים מסעדון. המבקשים מציינים כי המשיבה לא טענה כי הייתה התחייבות מצידם של המבקשים לגבות את הכספים מסעדון וכי כל טענתה הייתה כי המבקשים חייבים לה כספים על פי הסכם השיתוף. לפיכך, טוענים המבקשים כי חרג הבורר מסמכותו משקבע סעד של פיצוי, במקום סעד ההשבה שנדרש, וזאת לאחר שדחה את התביעה להשבה לגופו של עניין. לטענתם, כדי להעניק סעד של פיצוי היה על הבורר לפרט את יסודות העוולה אשר גיבשה את הזכאות לפיצוי זה, ובכלל זה את עובדת קיומו של נזק ואת הקשר הסיבתי בין העוולה לנזק, ומשלא עשה כן, פסק בניגוד לדין המהותי.

דיון והכרעה

8.

הלכה היא, כי רשות ערעור על פסק דין בענייני בוררות אינה ניתנת על דרך השגרה, אלא רק במקרים שבהם עומדת להכרעה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית, החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [ רע"א 1066/06

ארסד נ' רונן (לא פורסם , 27.3.06); רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ ; פ"ד נז (6) 605, רע"א 2766/06

סבג נ' רחמים (לא פורסם , 21.1.08); רע"א 9060/04

נבו נ' כאשי (לא פורסם, 23.1.08)]. יתרה מכך, רשות ערעור על פסק דין בעניין בקשה לאישור או ביטול פסק בוררות אינה ניתנת על נקלה, אלא רק במקרים חריגים ויוצאי דופן.

סבורני כי העניין נשוא בקשת רשות הערעור שבפניי אינו חורג מעניינם הפרטי של הצדדים ואינו נופל בגדר אותם מקרים יוצאי דופן אשר מצדיקים מתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא לביטול פסק בוררות, גם מן הטעם שהמבקשים לא הצביעו על עיוות דין ממשי שנגרם להם.

9.

עיקר טענותיהם של המבקשים מכוון להעדר סמכותו של הבורר להכריע בשאלת התנהלותם של המבקשים לאחר סיכום הדברים ולקבוע כי עליהם לשלם למשיבה את סכום תביעתה בשל כך שמנעו אפשרות לגבות את החוב מסעדון. בעניין זה הפנה, כאמור, בית המשפט קמא לכתב התביעה ולכתב ההגנה אשר הוגשו לבורר וציין כי שם טענה המשיבה טענותיה באשר להתנהלות המבקשים לאחר סיכום הדברים וכי המבקשים אף התייחסו לטענות אלה. ואכן, המשיבה העלתה בסעיף 28 לכתב התביעה שאותו הגישה לבורר ובסעיף 50 לסיכומים שאותם הגישה לבורר, את טענתה שלא ניתן כלל להגיש תביעה כנגד סעדון שכן החוב שלו נמכר על ידי המבקשים ל"שוק האפור". המבקשים התייחסו לטענות אלה בסעיף 20 לכתב ההגנה שאותו הגישו לבורר. סבור אני כי לנוכח כך אין מקום להתערב בממצאיו של בית המשפט קמא בעניין זה. עיון בפסק הבוררות אף מעלה כי בעדותו של המבקש 2 נשאל הוא מספר רב של שאלות בנוגע לפעולות שנקט למען גביית החוב מסעדון. על סמך עדות זו, בה ענה המבקש 2 גם על שאלותיו של הבורר עצמו, קבע הבורר כי המבקש 2 "מכר" את החוב לגורמים אחרים, ללא הסכמתה של המשיבה. המבקשים לא הביעו כל התנגדות, לא בתגובתם לכתב התביעה ולא במהלך הדיון בפני הבורר, כנגד העלאת טענות וכנגד חקירה בסוגיות הקשורות להתנהלותם של המבקשים לאחר סיכום הדברים. אין אני מוצא מקום להתערב בקביעת הבורר, אותה קיבל בית המשפט קמא, לפיה הצדדים הסכימו להרחיב את סמכויותיו של הבורר הקבועות בכתב המינוי, כך שהבורר הוסמך לדון בהתנהלות המבקשים לאחר סיכום הדברים. קביעותיו של בית המשפט קמא בעניין זה מבוססות ומושתתות על חומר הראיות אשר היה בפניו.

סבור אני כי בשל קביעה זו, יש לדחות את טענות המבקשים כי הבורר היה מוסמך לחייב את המבקש 2 לשאת בתשלום באופן אישי רק במסגרת כתב הערבות. משהורחבה הסמכות כאמור לעיל, ומשהוסמך הבורר על ידי הצדדים להביא לכדי סיום את המחלוקות אשר נובעות מטענותיה של המשיבה בנוגע להתנהלות המבקשים לאחר סיכום הדברים, הרי שהוא היה מוסמך גם לקבוע מי מבין המבקשים הוא הגורם הנכון עליו יש להטיל אחריות לתשלום. טענתם של המבקשים לפיה המבקש 2 היה צד להליך רק מכוח ערבותו יכולה הייתה להיות נכונה טרם הורחבה סמכות הבורר. משהורחבה הסמכות בהסכמת המבקשים, כאמור, הרי שהסמכתם תקפה הן לכך שבסמכותו של הבורר לפסוק בשאלה האם מנעו הם את גביית החוב מסעדון והן לכך שבמידה ויחליט הבורר שהמבקשים הם אלו שאחראים לאי גביית החוב, הוא יכריע בשאלה מי מביניהם הוא זה עליו יוטל לשאת בתשלום הפיצויים למשיבה.

10.

כן יש לדחות את טענות המבקשים בעניין פסיקה בניגוד לדין המהותי. לא מצאתי כל בסיס לטענה זו. מפסק הבוררות עולה כי הבורר הגיע למסקנה שבשל התנהלות המבקשים נגרם נזק למשיבה ועל כן על המבקשים לשאת בנזק זה. הימנעותו של הבורר מלעשות שימוש במונחים כאלה ואחרים מעולם דיני הנזיקין או דיני החוזים וודאי שאינה מובילה למסקנה כי פסיקתו ניתנה בניגוד לדין המהותי.

11.

באשר למועד בו ניתנה החלטת הבורר, סבור אני כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא כי האיחור במתן ההחלטה, איחור בן מספר ימים בלבד, לא גרם לעיוות דין למבקשים, וכי על כן בהתאם להוראות סעיף 26(א) לחוק הבוררות אין להיעתר לבקשה לביטול ההחלטה. בית המשפט קמא אף ציין כי בית המשפט מוסמך, בהתאם להוראות סעיף 22(ד) לחוק הבוררות, לתקן ליקויים בפסק הבורר במקרים המנויים בסעיף 22(א)(1) או (2) לחוק הבוררות. בית המשפט קמא קבע כי במקרה הנוכחי מדובר בתיקון טעות קלה וברורה ומסכים אני כי בהתאם להגיון הפנימי של פסק הבוררות ניתן לראות כטעות סופר של הבורר את הטלת החיוב על קו על בלבד, זאת לאחר שבסעיף 17(ח) לאותו פסק קבע הבורר כי "הנתבעים מנעו כל אפשרות מהנתבעת לגבות את יתרת השקעתה". זוהי טעות סופר, אשר בסמכותו של בית המשפט לתקנה .

12.

אשר על כן הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור. משלא נתבקשה תשובת המשיבה, איני עושה צו להוצאות. נוכח דחיית הבקשה ללא צו להוצאות, אין אני רואה צורך לדון בבקשה אותה הגישה המשיבה ביום 18.2.08 בו דרשה למחוק את קו על כצד לבקשת רשות הערעור בשל היותה, לטענת המשיבה, חברה בפירוק, ולחייב את המשיב 2 בהמצאת עירבון להוצאותיה.