רע"א 948/08 משה ויזל ואח' נ. מוסדות ויזניץ אמרי חיים

1.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט נ' סולברג ), בגדרה נקבע על ידי בית המשפט הנכבד קמא כי המסמך שצירפו המבקשים דכאן לכתב הגנתם – הסכם מתנה משנת 1973 – אינו קביל כראיה, וזאת נוכח העובדה שאין מי שיכול להעיד מכלי ראשון על נסיבות עריכתו וחתימתו.

על מנת להבין את הסוגיה המשפטית שבמחלוקת, נביא להלן בתמציתיות את רקע הדברים.

2.

המשיבה הגישה כנגד המבקשים בתאריך 16.10.2005 תביעה לסעד הצהרתי לפיו המנוחים יעקב ומייטא ויזל ז"ל (להלן – המנוחים ) הקדישו לה מקרקעין ברחוב אביתר הכהן בירושלים, הידועים גם כגוש 30103 חלקות 13/2 ו-13/3 (להלן – המקרקעין ). המשיבה צירפה לתביעה העתק של זכרון דברים, שנערך בשנת 1981, והמגלם לטענתה את ההקדשה.

3.

המבקשים הם צאצאיהם של המנוחים. הם טוענים בהגנתם כי המנוחים העניקו למי שהיו ילדיהם את המקרקעין במתנה – מכוח הסכם שנחתם בירושלים בשנת 1973 וכי בשנת 1982 נרשמו המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין על שמו של אחד מבניהם של המנוחים, מר יהושע ויזל ז"ל, שהיה נאמן של כל הילדים, ובינתיים גם הוא הלך לעולמו. יש לציין כאן כי בעת הרישום הוצהר על דבר המתנה הנטענת, אך הסכם המתנה לא צורף . עתה צירפו כאמור המבקשים לכתב הגנתם העתק של הסכם המתנה והמשיבה התנגדה להגשת המסמך, שכן אין עד מכלי ראשון שיכול להעיד על נסיבות חתימתו של ההסכם. על-מנת להתגבר על טענה זו הגישו המבקשים תצהיר של המבקש 9 (להלן – אברהם חיים ויזל ), שהוא בנו של המבקש 1 (להלן גם: ברוך משה ויזל ), והוא שמע, לגירסתו, על דבר ההסכם מאביו הנ"ל (שהוא בנם של המנוחים), שאמר לו שהוא זה שניסח את ההסכם והעלה אותו על הכתב. בתצהירו מוסיף אברהם חיים ויזל עוד שהוא מזהה את כתב ידו של אביו על מסמך המתנה. עם זאת, לטענת המבקשים, כיום מצבו הרפואי של המבקש 1 (עקב אירועים מוחיים שעבר) – לא מאפשר לו להעיד לגבי נסיבות חתימת ההסכם.

4.

בית המשפט הנכבד קמא קיבל את טענות המשיבה וקבע כי ההסכם איננו קביל כראיה. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בהחלטתו כי אין לקבל את טענת המבקשים ולפיה חל כאן החריג לכלל הפוסל עדות שמיעה. זאת ועוד – בית המשפט הוסיף והסביר כי עדותו של מר אברהם חיים ויזל ממילא תהיה רק ביחס לאמירותיו של אביו, המבקש 1, ואמירה זו, בניגוד לנטען, איננה בניגוד לאינטרס הרכושי שלהם – דבר המצדיק לעתים קבלת עדות שמיעה (להבדיל מאמירה של המנוחים, מעניקי המתנה – לו נאמרה). בית המשפט המחוזי הנכבד גם שלל את טענת המבקשים כי להסכם יש תימוכין בתצהיר של עורך הדין שעסק ברישום העסקה בטאבו ובתצהיר של גב' מייטא מייזל המנוחה, שניתן בשעתו לצורך רישום העיסקה, וקבע כי התצהירים הללו כוללים רק אמירה כללית לגבי התחייבות למתן המתנה, שניתנה בעבר, ולא מתייחסים לדבר הסכם המתנה הספציפי וחתימתו. עורך הדין שעסק ברישום העיסקה גם לא זכר בעדותו בפני בית המשפט האם ראה את ההסכם המקורי ולא יכול היה לומר מתי הגיע ההסכם לידיו. בית המשפט הנכבד קמא אף דחה את טענת המבקשים לגבי ההשתהות מצידה של המשיבה בהגשת התביעה,

שהובילה לכך שאין כעת מי שיכול להעיד על נסיבות עריכת הסכם המתנה וציין כי אין לכך רלבנטיות, שכן לא הוכח שהמשיבה ידעה על קיומו של הסכם המתנה הנטען ולפיכך לא ניתן לייחס לה חוסר תום לב.

5.

המבקשים טוענים בבקשה שלפני כי היה על בית המשפט הנכבד קמא לזקוף לחובת המשיבה את השיהוי הרב שבו לוקה התביעה שהוגשה (24 שנים לאחר שנחתם, לשיטת המשיבה, הסכם ההקדשה), שיהוי שלגישת המבקשים גרם להם לנזק ראייתי, שכן כל החתומים על הסכם המתנה כבר נפטרו. המבקשים חוזרים וטוענים כי המסמך מגלם, לשיטתם, אמירות בניגוד לאינטרס רכושי, שכן מן המסמך ניתן ללמוד כי המנוחים הבטיחו ליתן את המקרקעין, נשוא המחלוקת, במתנה – לילדיהם, עובר להקדשה הנטענת, וניתן אף להתייחס למבקש 1 – מר ברוך משה ויזל – כמי שאיננו מסוגל להעיד. לפיכך עדות בנו, המבקש 9 – עונה על החריגים שנקבעו לכלל האוסר קבלת עדות שמיעה. המבקשים טוענים עוד באופן משתמע כי המסמך הנחזה להיות הסכם מתנה הוא מסמך ישן ועתיק, מעין "תעודה נושנה" ובתור שכזה עומד הוא בתנאים שנקבעו בסעיף 43 ל פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 (להלן – פקודת הראיות ). המבקשים מוסיפים כי המשיבה צירפה אמנם לתביעתה העתק צילומי של זכרון דברים משנת 1981, שבגדרו הקדישו לה לכאורה המנוחים את המקרקעין, אולם הם מספרים כי בהליכים קודמים שנוהלו בין הצדדים הגישה המשיבה העתק צילומי מעט שונה מהמסמך האמור ולמעשה קיימים כעת, לשיטתם, בפני בית המשפט הנכבד קמא שני העתקים צילומיים שונים לגבי אותה הקדשה. לבסוף טוענים המבקשים כי החלטת בית המשפט הנכבד קמא איננה עולה בקנה אחד עם המגמה בדיני הראיות בארץ ובעולם, של מעבר מקבילות למשקל וגם בכך יש טעם להתערבות בהחלטה.

6.

המשיבה סומכת ידיה על החלטת בית המשפט הנכבד קמא ומבקשת להדגיש כי השלב הדיוני שבו מצוי ההליך הינו מתקדם – נותרה עדות אחת של עובד עיריית ירושלים, אשר עשה שתי תעודות עובד הציבור ובכך אמור להסתיים המשפט. לטענת המשיבה, אין סיבה טובה לדון בהחלטת הביניים, נשוא בקשת רשות ערעור זו, בשלב דיוני זה, טרם פסק הדין.

בהתייחסה לטענות המהותיות המועלות על ידי המבקשים, מדגישה המשיבה כי המסמך שאותו המבקשים רוצים להגיש איננו קביל ואין הוא עומד בתנאים שנקבעו כחריגים לכלל האוסר קבלת עדות שמיעה.

7.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובת המשיבה לה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות , הן מטעמים דיוניים והן מטעמי מהות,

בכפוף לאמור בפיסקאות 11 ו-12 שלהלן . להלן אפרט את הנימוקים להחלטתי זו.

8.

מן הפן הדיוני – על שום מה? מחמת כך שההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור הינה החלטה הנוגעת ביסודה לסדרי דין – הבאת ראיות על ידי הצדדים. ככזו, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בה, למעט במצבים בהם ההחלטה נוגדת את הדין, או גורמת לעיוות דין לצדדים (ראו: רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל , פ"ד מד (2) 206 (1990)). במצב הדברים שלפני אינני סבור כי ההחלטה נכנסת לגדר החריגים הנ"ל, מה גם שההליך ממילא מצוי כבר כאמור בשלב מתקדם יחסית (שלב ההוכחות כמעט שהסתיים, כפי שנמסר על ידי המשיבה).

9.

גם לגופם של דברים, אינני סבור כי בשלב זה הדין עם המבקשת. כידוע, הכלל הרגיל במשפטנו הוא כי עד מעיד בבית המשפט על עובדות שקלט בחושיו שלו ואין הוא רשאי למסור בעדותו עובדות שנקלטו בחושיו של אחר והגיעו לידיעתו של העד מפי השמועה (עיינו: ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(5) 460, 469-468 (1998) (להלן: עניין ז'אפר ); יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 481 (מהדורת תשס"ד – 2003) (להלן: קדמי, חלק ראשון )). הטעם לכך מתבסס על אי יכולתו של העד לערוב לאמיתות תוכנו של המידע שנקלט מאחר ועל אי היכולת לחקור בחקירה נגדית את "מקור" המידע, דבר המותיר את המידע האמור ללא ביקורת מהותית מצד בית המשפט באשר לאמיתות העדות ולכוחה הראייתי ( שם , עמ' 482). אמנם, הצדק עם המבקשת בכך שלאחרונה המגמה הרווחת בפסיקה היא לצמצם את תחומי איסור הקבילות ולהעביר את מרכז הכובד למישור המהימנות והמשקל. הגישה העדכנית השלטת אכן גורסת כיום כי יש להרחיב את החריגים לאיסור ולהתיר במקרים ספציפיים, יוצאים מן הכלל, גם קבילות של עדות שמיעה, כאשר הנסיבות שוללות, על פני הדברים, קיומו של חשש למהימנות העדות מחד גיסא וכאשר מדובר בעדות מהותית שבכוחה לתרום תרומה ממשית לפתרון השאלות השנויות במחלוקת מאידך גיסא (ראו: ר"ע 423/83 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוחה ורד סילוורמן ז"ל, פ"ד לז(4) 281 (1983); ע"א 2515/94 לוי נ' עיריית חיפה , פ"ד נ(1) 723, 732-730 (1996); ע"פ 5121/98 טור' רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי (לא פורסם, 4.5.2006). לגישה המנוגדת – ראו: עניין ז'אפר , 476 (דעת היחיד לעניין זה של המשנה לנשיא דאז, השופט ש' לוין )). עם זאת אף לגישה המקלה האמורה יש לשים גבולות ואין להוסיף עליה עד בלי די. כאן המקום להדגיש, כפי שהדבר פורט בהחלטת בית המשפט הנכבד קמא, כי המסמך, נשוא הבקשה שלפנינו, איננו נכנס בגדר אף אחד מהחריגים שנקבעו עד כה בחקיקה ובפסיקה לכלל האוסר קבלת עדות שמיעה ואין מקום להרחיב פה את היוצאים מן הכלל, במיוחד כאשר המבקשים לא פירטו כיצד "התגלה" המסמך והיכן הוא היה, כאשר נרשמה העיסקה בלשכת רישום המקרקעין בשנת 1982. יתר על כן – אכן אין כעת מי שיכול להעיד מכלי ראשון על נסיבות עריכתו וחתימתו של מסמך המתנה הנטען ועיקר עדותו של המבקש 9 ממוקדת באמירה של אביו, המבקש 1, כאשר לגבי שניהם אין מדובר באמירות בניגוד לאינטרס שלהם, אלא דווקא כאלו שהן לטובת האינטרס שלהם.

10.

אף טענת המבקשים ולפיה נגרם להם נזק ראייתי בשל השתהות המשיבה – דינה להידחות. בית המשפט הנכבד קמא דייק עת קבע כי תנאי הכרחי להכרה בנזק ראייתי, כמניב זכויות דיוניות ומהותיות, הוא יסוד האשם של הצד האחר כאחראי ליצירת הנזק

(ראו: ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית , פ"ד נז(5) 35, 46 (2003); אריאל פורת אלכס שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה" עיוני משפט כ"א 191, 203-199 (תשנ"ח); בפסיקה נשמעה אמנם אף דעה אחרת בנושא זה (ע"א 5110/05 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' שטיינברג (לא פורסם, 18.1.2007), ואולם גם היא איננה ישימה לענייננו, במיוחד בשים לב לכך שהמבקשים לא פירטו כאמור כיצד "נמצא" מסמך המתנה והיכן נשמר כל השנים).

11.

לבסוף אציין כי המבקשים העלו בפני במרומז טענה נוספת ולפיה הסכם המתנה הוא בבחינת "תעודה נושנה", במשמעות סעיף 43 לפקודת הראיות. אולם מעיון במכלול החומר עולה כי טענה זו לא הובאה בצורה זו בפני הערכאה הדיונית וממילא לא היתה כל התייחסות אליה בהחלטה, נשוא הבקשה שבפני. לפיכך, ככל שקיים בידי המבקשים ביסוס לטענתם האמורה (ורק לגביה), לרבות באשר לדרך "התגלות" המסמך (שעל קיומו לא הוצהר כאמור בעת רישום העסקה בלשכת רישום המקרקעין על שם יהושע ויזל ז"ל) וביחס לאלמנט המשמורת הראויה, כמשמעה בסעיף 43 הנ"ל – מן הראוי כי הדבר יובא ראשית לכל, באמצעות תצהיר תומך , בפני בית המשפט הנכבד קמא על מנת שניתן יהיה להגיע לחקר האמת בצורה הטובה ביותר.

12.

נוכח כל הטעמים המפורטים לעיל – הבקשה נדחית, בכפוף לכך ששמורה למבקשים הזכות, אם יש בידם ביסוס נוסף לטענה בדבר היותו של הסכם המתנה בבחינת "תעודה נושנה" – להעלותה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, הכל כאמור בסעיף 11 שלעיל. המבקשים ישאו בשכר טרחת עו"ד של המשיבה בבקשה זו, בסך של 7,500 ש"ח.