רע"א 2543/14 נציגות הבית המשותף ברחוב הצדף 1-3 הרצליה נ. אלמוג התכלת שותפ

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ד"ר ד' אבניאלי ) מיום 9.3.2014, בת.א 21420-12-09, בה נדחתה בקשת המבקשים לצירוף חוות דעת מומחה מטעמם לתיק בית המשפט ולמסירתה לעיון המומחה מטעם בית המשפט.

עיקרי העובדות וההליכים

2.

המבקשים הם הדיירים בבנייני מגדלי המרינה בהרצליה (להלן: הבניינים ) ונציגות הבית המשותף שהוסמכה על-ידם לטפל בליקויי הבנייה בבניינים. הדיירים רכשו דירות בבניינים מאת המשיבות 1-2, כאשר המשיבה 3 שימשה כקבלן לביצוע הפרוייקט (להלן ביחד: המשיבות ). בסוף שנת 2009 הגישו המבקשים תובענה נגד המשיבים בגין ליקויים בבניינים, בין היתר בחיפויי החוץ של הבניינים. בהחלטה מיום 20.12.2011 מונה מומחה מטעם בית המשפט לבחינת הליקויים הנטענים, וביום 26.8.2013 הוחלף המומחה דאז במומחה הנוכחי.

3.

המומחה הנוכחי מטעם בית המשפט הגיש בקשה בעניין שכר טרחתו, ובית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו מיום 3.2.2014 את המועד להגשת תגובות הצדדים. המבקשים לא הגישו תגובתם כמתחייב מההחלטה, וביום 9.3.2014 ניתנה החלטה נוספת על-ידי בית המשפט המחוזי לפיה אם לא תתקבל הודעה על הסכמת המבקשים לתשלום חלקם בשכר הטרחה של המומחה תוך 30 יום, תימחק התביעה מחוסר מעש. באותו יום הגישו המבקשים את תגובתם בעניין האמור. כמו כן, באותו יום הגישו המבקשים בקשה לצירוף חוות דעת מומחה מטעמם לתיק בית המשפט ולמסירתה לעיון המומחה מטעם בית המשפט. חוות הדעת נוגעת לנזקים וסיכונים בחיפויי החוץ של הבניינים נשוא התובענה, ומומלץ בה על ביצוע בדיקות ותיקונים שעלותם מוערכת בסך של כ-2,500,000 ₪. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה וקבע בהחלטתו כי " אין לצרף בשלב מאוחר זה חוו"ד, במיוחד לאור העובדה שהמומחה מטעם בית המשפט מונה זה מכבר והתובעים עיכבו את המשך פעולתו בכך שלא הגיבו למכתבו... נראה כי התובעים השהו תגובתם כדי להכשיר את הגשת חווה"ד בשלב מאוחר זה, ואין לקבל את טענתם כי חווה"ד של המומחה מטעמם 'הגיעה לידיהם' רק עתה ". בקשה לעיון חוזר בהחלטה נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. נגד ההחלטה לדחיית הבקשה לצירוף חוות הדעת הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני.

4.

למען שלמות התמונה העובדתית יצויין כי בעבר העבירו המבקשים לידי המומחה מטעם בית המשפט חוות דעת נוספת על אלה שהוגשו לו בעת מינויו. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 25.11.2013 נקבע כי מאחר שלא התקבל היתר מבית המשפט למסירת חוות הדעת למומחה, הוא לא יעיין ולא יתייחס אל חוות הדעת שהועברה אליו.

עיקרי טענות הצדדים

5.

לטענת המבקשים, קיימת חשיבות רבה לכך שהמומחה מטעם בית המשפט יעיין בחוות הדעת נשוא בקשת רשות הערעור. לטענתם, בתקופה האחרונה החלו ליפול אריחים מחיפויי החוץ של הבניינים באופן הגורם לסיכון חיי אדם. כיוון שכך, פנו המבקשים למומחה מטעמם על מנת שיחווה דעתו לגבי הבדיקות והתיקונים הנדרשים בעניין חיפויי הבניינים, וזו נמסרה להם ביום 6.2.2014. לשיטתם, חוות דעת זו נוגעת לעניין מהותי אשר נכלל בכתב התביעה, ולפיכך לא נדרש לבקש את תיקונו. המבקשים ציינו כי השיהוי בהגשת תגובתם לבקשת המומחה מטעם בית המשפט נבע מהבנה לא נכונה של החלטת בית המשפט המחוזי תוך הנחה מוטעית, בתום לב, לפיה הם לא היו מחוייבים להגיש תגובה. על כן שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי הם השהו את תגובתם רק כדי להכשיר את הגשת חוות הדעת, מבלי שאיפשר להם להשמיע את גרסתם בעניין. המבקשים הוסיפו כי בית המשפט המחוזי שגה כשהתייחס לשלב בו נמצא ההליך כשלב מתקדם, למרות שטרם נקבעו מועדים להגשת ראיות בתובענה, והמומחה מטעם בית המשפט טרם השלים את מלאכתו. לאור זאת, לא יגרם כל נזק בעקבות צירוף חוות הדעת המבוקשת. זאת ועוד, לפי גישת המבקשים, החלטת בית המשפט המחוזי אינה עולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון לפיה יש לאפשר למומחה מטעם בית המשפט לעיין בחוות דעת עדכנית שהוגשה על-ידי אחד הצדדים בטרם תינתן חוות הדעת מטעמו.

6.

מנגד, לטענת המשיבות, דין הבקשה להידחות מטעמים דיוניים ומהותיים כאחד. ההחלטה נוגעת למישור דיוני מובהק, אשר ככלל ערכאת הערעור לא תתערב בו. ההחלטה נופלת אף בגדר צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, ולפיכך יש לדחות את הבקשה על הסף. לטענת המשיבות, המבקשים היו מודעים לנפילת האריחים זמן רב לפני הגשת בקשתם לצירוף חוות הדעת, הם העלו טענותיהם בעניין זה עוד בסוף שנת 2012 במכתב ששלחו למשיבה 1, והחיפויים נבדקו וטופלו כבר אז על-ידי המשיבות לפנים משורת הדין. מכאן שאין מדובר בבעיה "חדשה" שנתגלתה בתקופה האחרונה, כפי שניסו המבקשים להציגה, וממילא חוות הדעת של המומחה מטעמם אינה רלוונטית משום שהיא נוגעת לטענות ישנות שכבר טופלו. כמו כן, המשיבות ציינו כי מועד הבדיקה האחרון של המומחה מטעם המבקשים בבניינים היה בחודש ינואר בשנת 2013, ולמרות זאת הוגשה חוות דעתו, בשיהוי שלמעלה משנה לאחר מכן, ועל כן היא אינה עדכנית. הבקשה הוגשה בשלב מתקדם של ניהול ההליך, ארבע וחצי שנים לאחר הגשת התביעה, שנתיים וחצי לאחר מינוי המומחה מטעם בית המשפט, וכשמונה חודשים לאחר מינויו של המומחה הנוכחי, שכבר החל בעבודתו. לטענת המשיבות, בקשת המבקשים המגדילה את התביעה בסכום של כ-2,500,000 ₪ אינה אלא צעד טקטי בניסיון לעקוף את סדרי הדין המצריכים הגשת בקשה לתיקון כתב התביעה מצדם, על כל הכרוך בכך, לרבות אפשרות המשיבות להתגונן בתגובה, וזכותן לתקן את כתב הגנתן ולהגיש חוות דעת נגדית מטעמן. המשיבות הוסיפו טענות בדבר חוסר תום הלב של המבקשים אשר הסתירו עובדות מהותיות בבקשתם לבית המשפט והתנהלו בסחבת ובזלזול מתמשכים כלפי החלטות בית המשפט המחוזי, ודי היה בהתנהלותם זו כדי להביא לדחיית הבקשה.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובנימוקיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב לגבי נושאים דיוניים-ניהוליים, וערכאת הערעור תתערב בהחלטות בעניינים אלה רק במצבים חריגים בהם ההחלטה מנוגדת לדין או שנגרם בעטיה עיוות דין לאחד מן הצדדים (רע"א 2365/12 וינברג נ' אברהם , פסקאות 5-6 (9.5.2012); רע"א 948/08 ויזל נ' מוסדות ויזניץ אמרי חיים , פסקה 8 (9.8.2009); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 203-204 (מהדורה שלישית, 2012)) . לא מצאתי כי ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור, שעניינה בהבאת ראיה על-ידי המבקשים, נמנית על החריגים המצדיקים התערבות ערעורית בשלב זה. יצוין כי יש להבחין בין נסיבות הפרשה דנן לבין אותן פרשות בהן איפשר בית משפט זה להגיש חוות דעת בשלב מאוחר, אליהן הפנו המבקשים בבקשתם: ברע"א 8995/00 סרוג'י נ' בית החולים הצרפתי (6.3.2001), ההחלטה להעמיד לעיון המומחה את חוות הדעת שהוגשה ניתנה על רקע העובדה שכבר הוגשה חוות דעת מטעם המשיבים, ועל כן היה זה " הוגן ובלתי מפלה " להתיר גם לצד השני להגיש חוות דעת מטעמו; ברע"א 10307/06 לופז נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות (11.3.2007), נדון צירוף חוות דעת על דרך של בקשה לתיקון כתב התביעה, על כל הכרוך בכך, ובפרט מתן הזדמנות למשיבה להגיב כדבעי לחוות הדעת, בשלב מקדמי בהליך, וכאשר לא נטען על-ידי הצדדים כי מדובר בהרחבת חזית.

8.

מן הראוי להזכיר כי טרם הוגשה חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, וייתכן, ואף סביר, שהיא תכלול התייחסות מתאימה לליקויים הנטענים בחיפויי החוץ של הבניינים, ככל שאלה אכן קיימים. הדבר נכון בפרט כאשר נטען כי הליקויים בחיפויים בולטים, באשר נופלים מהם אריחים לקרקע. לפיכך, לא ברור כלל שצירוף חוות הדעת של המומחה מטעם המבקשים אכן נחוץ כטענתם. במידה ויהיו למבקשים אי-אלו טענות כלפי חוות הדעת שתוגש על-ידי המומחה מטעם בית המשפט, ובפרט בנוגע להתייחסותו (או העדר התייחסותו) לליקויים הנטענים בחיפויים, הם יוכלו להעלות טענותיהם בבוא המועד הדיוני לכך. לא מצאתי ממש בטענות המבקשים לעניין " הנחיצות והדחיפות בתיקון הליקויים ", בשל הסיכון לחיי אדם הנמשך מאי-תיקונם. הדרך להתמודד עם הסיכונים הנטענים אינה באמצעות הגשת חוות דעת המומחה מטעם המבקשים, אלא בנקיטת הליכים מתאימים ורלבנטיים שימנעו את הסכנה הנטענת באופן מיידי. התנהלות המבקשים, ה" נוקטים כל העת בגרירת רגליים תמוהה " (החלטת בית המשפט המחוזי מיום 9.3.2014) אינה עולה בקנה אחד עם אותו צורך בהול ודחוף בתיקון הליקויים. זאת ועוד, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין העיתוי בו הגיעה חוות הדעת לידי המבקשים, הרי שהבקשה לצירופה הוגשה בשלב מאוחר, כשנתיים וחצי לאחר מינויו של המומחה מטעם בית המשפט שכבר החל בעבודתו, וכאשר המבקשים היו מודעים עוד קודם לכן לליקויים הנטענים ולא דאגו להגיש חוות דעת מטעמם בעניין זה בשלב מוקדם יותר.

9.

לאור כל האמור, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקשים ישלמו הוצאות למשיבים 1 ו-3 בסך של 5,000 ₪.