רע"א 10307/06 מרים לופז נ. מדינת ישראל-משרד הבריאות

במסגרת תביעתה של המבקשת בגין רשלנות רפואית מטענת הוגשו חוות-דעת על-ידי הצדדים. ניסיון לסיים את ההליך בפשרה לא צלח, והמבקשת הגישה בקשה לתיקון כתב התביעה על דרך של הוספת חוות-דעת רפואית. הנימוק: חוות-הדעת הראשונה לא נדרשה לכל פרטי הרשלנות הנטענים. בית משפט השלום דחה את הבקשה. אמנם, כך נקבע, קדם המשפט טרם הסתיים מבחינה פורמאלית, והמבקשת פעלה בתום-לב, אולם מדובר למעשה ב"מקצה שיפורים" ולא ניתן להחזיר את הגלגל אחור. בית המשפט הדגיש כי אין המדובר בחוות-דעת "נוספת", בתחום רפואי אחר, אלא בחוות-דעת "משפרת", שנתבקשה לאחר שחל שינוי בייצוגה של המבקשת. המבקשת ביקשה להשיג על החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי. בקשתה נדחתה. נקבע, כי העניין מסור לשיקול הדעת של הערכאה המבררת, וכי "אין זאת כי חוסר שביעות הרצון של המבקשת מהצעת הפשרה שניתנה על ידי בית המשפט והחלפת עורך דינה הם שעומדים בבסיס הבקשה ואלה אינה מהווים טעם המצדיק התערבות בהחלטת בית משפט קמא".

על החלטה זו מלינה המבקשת היום. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה; כן ראיתי לנכון לקבל את הערעור.

ברגיל, אין בית משפט זה מתערב בהחלטות שעניינן ניהול ההליך, במיוחד לא מקום בו החלטות אלה עמדו כבר בביקורתה של ערכאת ערעור ראשונה והן אינן מעוררות שאלה משפטית בעלת חשיבות-כללית. עם זאת, בענייננו, סבורני כי ראוי היה לנהוג בגמישות עם המבקשת ולהתיר את התיקון המבוקש. הערכאות הקודמות ראו בבקשתה של המבקשת משום ניסיון ל"מקצה שיפורים". ובכן, לשיטתי, מקצה שיפורים אינו מוקצה מניה וביה. בעלי דין חותרים כל העת, וללא לאות, לשפר את בסיס תביעתם, ולא בהכרח יש בכך פסול – להיפך. מקצה שיפורים עשוי להיות ראוי ולגיטימי – הוא עשוי להביא לשיפור ההליך – ועשוי להיות בלתי-ראוי ובלתי-לגיטימי. המדיניות הליברלית הנוהגת ביחס לתיקון כתבי טענות היא עדות לכך ששינוי המגלם בתוכו גם שיפור עשוי להיתפס כמוצדק, כאשר בסופו של יום האיזון הוא בין שיקולים מתחרים ובכללם תום-ליבו של מבקש התיקון, האינטרס בדבר בירור השאלות האמיתיות שבמחלוקת והצורך בשמירה על יעילות הדיון ועל ניהול מושכל של ההליך. כך בכלל, וכך גם בכל הנוגע לתיקון כתב תביעה המתבטא בצירוף חוות-דעת רפואית (ראו למשל רע"א 7243/95 פרנסה נ' הסתדרות מדיצינית הדסה , תק-על 96(1) 735; רע"א 1597/04 ד"ר שפיגלר נ' גולפמן , תק-על 2004(2) 690; רע"א 3494/02 נבתים חברה לבניין בע"מ נ' עו"ד גרנס , תק-על 2002(2) 2025).

בענייננו, הדיון בערכאה המבררת מצוי עדיין בשלב המקדמי שבו, בין היתר, נקבעת התשתית שעליה ייסוב המשפט. בשלב זה, כמובן, הנטייה לאפשר שינויים מהסוג המבוקש רבה יותר מאשר בשלבים מאוחרים יותר. בית משפט השלום סבר כי בקשתו של המבקש לא נבעה ממניעים שיש בהם חוסר תום-לב. מדובר, אל נכון, בהבנה של המבקשת (על רקע החלפת עורך-דינה) כי התשתית שהניחה בראשונה אין בה די כדי לבסס את מכלול טענותיה בדבר רשלנות המשיבה. בחוות-הדעת שהיא מבקשת לצרף יש לדעתה תשתית כזו. יודגש, כי לא שמענו טענה לפיה מדובר כאן בפתיחת חזית חדשה או ביציאה אל מחוץ לגדרי העילה המקורית (במובן הרחב). על רקע כל אלה, ולאחר עיון בחוות-הדעת עצמן, סבורני כי הכף נוטה לטובת התרת התיקון המבוקש, על-מנת ליתן למבקשת הזדמנות נאותה לפרוס בפני בית המשפט את תביעתה ולהוכיחה, הכל, כמובן, תוך מתן הזדמנות למשיבה להגיב כדבעי ותוך התייחסות לעניין זה בפסיקת ההוצאות.

הערעור מתקבל אפוא, אך בהליך שבפני לא יינתן צו להוצאות.