רע"א 9511/02 איתן גורפינקל נ. הנאמן הציבורי ו/או האפוטרופוס הכללי

1.המבקשים הם יורשי המנוח בצלאל כץ ז"ל (להלן: המנוח ), שהיה בעליו של מגרש ברחוב המעגל ברמת-גן (להלן: המגרש ). בשנת 1945 חתם המנוח על הסכם (להלן: ההסכם ) עם ראש ישיבת סלונים ברמת גן (להלן: הישיבה ), במסגרתו העמיד המנוח את המגרש לרשות הישיבה לצורך הקמתו של בניין (להלן: הנכס ), שישמש לישיבה ולפנימייה עבור תלמידי הישיבה.

לימים נתגלעה מחלוקת בין המבקשים לבין הישיבה באשר לשימוש שעשתה הישיבה בנכס ומילויה אחר תנאי ההסכם. המבקשים פנו לבית המשפט המחוזי, בבקשה להצהיר על בטלותה של החכירה ולחייב את הישיבה לפנות את הנכס. בית המשפט (כב' השופט ע' אזר) נעתר לבקשה במלואה, בקובעו כי לא מתנהלת עוד ישיבה בנכס.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לרבות הקביעה האמורה בדבר אי קיום ישיבה בנכס, אושר על ידי בית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור, בפסק הדין שניתן בע"א 3888/00 אגודה למען ישיבת סלונים ברמת גן נ' גורפינקל , ביום 13.11.01.

2.כעשרה חודשים לאחר הדברים האלה, בחודש ספטמבר 2002, פנה המשיב 1 (להלן: הנאמן הציבורי ) לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בהמרצת פתיחה, במסגרתה נתבקש בית המשפט להצהיר על קיומו של הקדש בנכס ולמנות את הנאמן הציבורי כנאמן ההקדש. בד בבד, עתר הנאמן הציבורי למתן צו מניעה זמני, האוסר על המבקשים או מי מטעמם מלבצע דיספוזיציה כלשהי בנכס וכן לעכב את הליכי ההוצאה לפועל של פסק הדין האמור, המורה על ביטול החכירה בנכס ומסירת החזקה בו למבקשים.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' זפט) נעתר לבקשה בחלקה ונתן צו מניעה זמני, האוסר על קיום עסקאות בזכויות המבקשים בנכס. יחד עם זאת, לא מצא בית המשפט לנכון להורות על עיכוב פינוי הישיבה ולפיכך נדחתה הבקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל.

בית המשפט נימק את החלטתו בכך שביצוע עסקאות בזכויות המבקשים בנכס יכביד על מימוש זכיית הנאמן הציבורי, אם וכאשר יזכה בתובענתו ומאידך לא ייגרם למבקשים נזק חמור ממתן הצו, שכן ניתן להניח שיעמוד בתוקפו לתקופה קצרה בלבד, בהיות המחלוקת בין הצדדים בעיקרה מחלוקת משפטית. כן קבע בית המשפט כי אין לדחות את הבקשה בשל שיהוי, הן משום שבנסיבות העניין לא עלה העיכוב בפניה לבית המשפט כדי שיהוי והן משום שלא נגרם למבקשים נזק של ממש עקב כך.

3.כנגד החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור. המבקשים מעלים שורה של טענות סף כנגד הסעד הזמני. הם טוענים, בין השאר, כי הנאמן הציבורי הסתיר מבית משפט קמא עובדות מהותיות באופן העולה לכדי חוסר נקיון כפיים; כי לא הונחה לבקשה תשתית עובדתית מספקת בשל פגמים שנפלו בתצהירים שצורפו לה; וכי הבקשה הוגשה בשיהוי של ששה חודשים לפחות, שהסב להם נזק רב. לגופו של ענין טוענים המבקשים כי תביעת הנאמן הציבורי חסרת סיכוי, שכן היא סותרת הכרעות עובדתיות ומשפטיות שנתקבלו בפסק דינו הנ"ל של בית משפט זה בע"א 3888/00. בפרט טוענים הם, כי ההסכם עליו מבסס הנאמן הציבורי את תביעתו בוטל בפסק הדין בשל הפרתו, וכי ממילא אין הוא עונה על התנאים הבסיסיים ליצירתו של כתב הקדש על פי חוק הנאמנות. לבסוף, סבורים המבקשים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, לאור הנזק הרב שנגרם להם, בשל שנמנע מהם השימוש במגרש שבבעלותם. אם אמנם יקבע כי יש הקדש, כך נטען, הרי שניתן יהיה לקיימו במקום אחר.

הנאמן הציבורי מתנגד לבקשה. הוא סבור כי המסקנה המשפטית המתבקשת מן העובדות שנקבעו בפסקי הדין הקודמים, ואשר אין לגביהן מחלוקת, היא כי קיים בנכס הקדש ציבורי ולפיכך מתן הסעד הזמני הכרחי על מנת לשמור על המצב הקיים עד להכרעה בבקשה העיקרית. העברת זכויות המבקשים בנכס לצדדים שלישיים, כך טוען הנאמן הציבורי, תיצור מצב בלתי הפיך, תמנע אפשרות המשך קיום ההקדש בנכס ותסכל את מימוש פסק הדין, אם אמנם תתקבל עמדתו. כן טוען הוא כי פעל בשקידה ובזריזות האפשרית בפנייתו לבית המשפט ולא השתהה בהגשת בקשותיו.

המשיבות 2 ו-3 לא הביעו עמדה לגופה של בקשת רשות הערעור, שכן צו המניעה אינו מתייחס לזכויותיהן בנכס.

4.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. אכן, תרעומת המבקשים מובנת, נוכח העובדה שהם אוחזים בידיהם, לאחר שנים של התדיינות משפטית, בפסק דין חלוט שניתן לטובתם, אך הם מנועים, לעת עתה, מלממשו. הגם שלא שוכנעתי כי התנהלותו של הנאמן הציבורי עולה לכדי שיהוי, יש להצר - נוכח הפגיעה המובנת בציפיות המבקשים - על כך שהפנייה לבית המשפט לא נעשתה בהקדם האפשרי.

יחד עם זאת, בנסיבות המקרה דנן ובהתחשב בשלב שבו מצוי ההליך, נראה כי החלטת בית המשפט המחוזי מאזנת כיאות בין זכותם של המבקשים לממש את זכייתם מזה, לבין אינטרס הציבור בבירור ממצה של טענות הנאמן הציבורי כנציגו מזה. המבקשים רשאים, כידוע, להמשיך בהליכי פינוי הנכס ואין אלא לקוות כי בקשתו של הנאמן הציבורי, הקבועה לדיון בבית המשפט המחוזי במהלך חודש זה, תתברר במהרה בהיותה מבוססת על טענות משפטיות בעיקרן.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיב 1 בסכום של 7,500 ש"ח.