רע"פ 952/99 יוסף וייס נ. מדינת ישראל

בקשה לרשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביבי-יפו מיום 20.12.98. בפסק הדין האמור קיבל בית המשפט את ערעורה של המדינה על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה אשר זיכה את המבקש מאישום בעבירה של אי ציות לתמרור עצור.

בפסק דינו של בית המשפט לתעבורה הובאו שני טעמים לזיכויו של המבקש. הטעם האחד מושתת על לשון הוראת תקנה 64(ד) לתקנות התעבורה הקובעת כדלקמן:

"נוהג רכב המתקרב לצומת שלפניו מוצב תמרור המציין חובה לעצור, יעצור במקום שיוכל לראות את התנועה בדרך החוצה, ואם סומן קו עצירה - לפני קו העצירה, ויתן את זכות הקדימה לרכב המתקרב או הנכנס לצומת מכביש אחר."

בית המשפט לתעבורה קבע כי מלשון התקנה עולה שלנוהג ברכב נתונה הברירה בין שתי אפשרויות; האפשרות האחת היא לעצור במקום בו יוכל לראות את התנועה וזאת על פי שיקול דעתו, והאפשרות האחרת היא לעצור בסמוך לקו העצירה. משהוכח בפני בית המשפט כי המבקש עצר כ - 4 מטרים לפני קו העצירה ובסמוך למעבר חציה, ומשנקבע כי ניתן, מאותו מקום, לראות את התנועה בדרך החוצה, הרי שהמבקש עמד בדרישת התקנה.

בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור נדחה הפירוש האמור שניתן להוראת התקנה בבית המשפט לתעבורה. בית המשפט המחוזי קבע כי לשון התקנה ברורה ואינה מקימה זכות בחירה לנוהג ברכב אלא מניחה כי קיימים שני מצבים אפשריים. במצב האחד לא סומן בצומת קו עצירה; במצב זה מוטלת החובה על הנוהג ברכב לעצור את הרכב במקום בו יוכל לראות את התנועה החוצה. במצב האפשרי השני מצוי קו עצירה לפני הצומת. במצב זה הנוהג ברכב אינו רשאי לבחור לעצמו מקום עצירה על פי שיקול דעתו אלא עליו לעצור בסמוך לפני קו העצירה. במצב זה מסמן קו העצירה את המקום בו יוכל הנוהג ברכב לראות את התנועה החוצה בצורה הטובה ביותר.

בבקשה לרשות לערער לפני, וכן בבקשה לרשות להגיב לתשובת המשיבה, מעורר המבקש את שאלת פירושה הנכון של הוראת התקנה. המבקש לא הניח את דעתי שקיימת עילה שתינתן לו רשות לערער בערכאה זו לענין פרשנותה של התקנה כקביעתו של בית המשפט המחוזי. גם שאר טענותיו של המבקש אינן מצדיקות מתן רשות לערער בגלגול שלישי.

לפיכך אני דוחה את הבקשה.