רע"א 9586/04 יפה יומטוביאן נ. שרה איכנטל

1.בקשת רשות הערעור שבכותרת הוגשה ביום 24.11.04. בהחלטתי מיום 6.12.04 ביקשתי את עמדת הצדדים באשר להמשך הטיפול בהליך זה, לאחר שלכאורה חלף המועד הקבוע בדין להגשת ההליך.

2.ביום 12.12.04 הגישה המבקשת את תגובתה. לדבריה, ההחלטה נשוא ההליך שבכותרת (להלן "ההחלטה הראשונה"), התקבלה אצלה רק ביום 24.9.04 וזאת במכתב מטעם בא כוח המשיבים אשר יידע את בא כוח המבקשת בדבר ההחלטה הראשונה. לאחר קבלת ההחלטה, גילה בא כוח המבקשת כי נפלה שגגה בהחלטה הראשונה והגיש מיד בקשה לתיקון טעות סופר. ביום 15.10.04 קבע בית המשפט קמא כי "לא נפלה כל טעות בהחלטה. הפרשנות של המבקשת שגויה" (להלן "ההחלטה השניה"). החלטה זו גם היא לא התקבלה אצל המבקשת או בא כוחה אלא נשלחה לבא כוחה הקודם של המבקשת. עוד מוסיפה המבקשת כי יתכן וחלף עבר לו המועד להגשת בקשת רשות הערעור מיום ההחלטה המקורית, ואולם הליכי ההוצאה לפועל וחילופי עורכי הדין הם שהביאו לגילוי השגגה שנפלה בהחלטה המקורית של בית המשפט. אלמלא נסיבות אלו, היתה המבקשת עושה כל שביכולתה, על מנת לעמוד במסגרת המועדים הקבועים בחוק ובתקנות. כמו כן, נטען כי המבקשת הייתה מנועה מלפעול עד להחלטה השניה, אם מתוך אמונתה כי נפלה טעות בהחלטה הראשונה ואם מתוך המניעה הפרוצדוראלית אשר מונעת פניה לערכאה גבוהה יותר בטרם מוצו כלל ההליכים בערכאה הנמוכה תוך מניעת כפל התדיינות. לבסוף נטען כי לא יגרם כל נזק למשיבים בשל האיחור הנטען, לא רק בשל העובדה כי המדובר באיחור קל בן מספר ימים אלא גם נוכח העובדה כי מכוח החלטת ביניים של בית המשפט מופקדים הכספים כולם בקופת בית המשפט ויעמדו לרשות המשיבים אם הערעור ידחה. לעומת זאת, יש חשש כי המבקשת לא תקבל את כספה בחזרה שכן מדובר במשיבים שהם חייבים, מוגבלים באמצעים ותלוי כנגדם תיק איחוד בסכום של 700,000 ₪. על כן, יש לקבל את הבקשה ולחילופין להאריך את המועד כפי הנטען בבקשה להארכת מועד.

2.המשיבים בתגובתם מתנגדים לבקשה. לדבריהם, החלטת בית המשפט קמא ניתנה ביום 6.9.04 והועברה לידי בא כוחה הקודם של המבקשת ביום 8.9.04. באותה עת עוד שימש בא כוחה הקודם כבא כוחה וזאת עד ליום 10.10.04, והכל כאמור בהודעה מיום 17.10.04. בא כוח המבקשת (הקודם) המליץ למבקשת שלא להגיש את הבקשה לתיקון טעות שכן ידע מלכתחילה את הפרשנות הנכונה של ההחלטה. מכאן שהחלטת בית המשפט קמא הייתה ידועה למבקשת ביום 8.9.04 וההליך שבכותרת הוגש באיחור ניכר. עוד מוסיפים המשיבים כי בקשה לתיקון פסק או להבהרה אין בה כדי להוות טעם מיוחד לצורך הארכת מועד להגשת ערעור, שהרי דחיית הבקשה מצביעה על כך שלא היה לה מקום מלכתחילה, וממילא אין הצדקה לעכב בעטייה את מרוץ תקופת הערעור לצורך השלמת ההליך השיפוטי. כך בייחוד שעה שהבקשה הוגשה רטרואקטיבית לאחר חלוף המועד להגשת רשות ערעור.

3.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבים ובבקשת רשות הערעור, נחה דעתי כי דין הבקשה להארכת המועד, להדחות. אכן, עולה מהחומר שבפני כי ההחלטה הראשונה הומצאה לבא כוח המבקשת כבר ביום 8.9.2004 ובמועד זה אין חולק כי בא כוחה דאז ייצגה. ממילא זהו המועד ממנו מתחיל מרוץ ספירת הימים להגשת בקשת רשות הערעור. טעמי המבקשת להארכת המועד הם לפיכך שניים: האחד החלפת הייצוג והשני, הגשת הבקשה לתיקון הטעות. אשר לטעם הראשון, הרי שהחלפת הייצוג באה רק ביום 14.10.04 ועד מועד זה לא ננקט שום הליך או בקשה להארכת המועד. די בכך כדי להשמיט את היסוד תחת טעם זה. בוודאי שאין בטעם זה בכדי להסביר – בעמדו לבדו – את חלוף הזמן הנוסף עד ליום 24.11.04, בהגשת ההליך עצמו. נותר על כן הטעם השני שעניינו הבקשה לתיקון הטעות. אכן, המבקשת סבורה – ועודנה סוברת – כי בהחלטת בית המשפט המחוזי לעניין עיכוב הביצוע נפלה טעות מהותית שעה שלמרות מצבם הכלכלי של המשיבים, יקבלו הם 2/3 מהחיוב. זו היתה הטענה בגינה נתבקש תיקון הטעות וזהו לב הבקשה לרשות ערעור. אולם, הלכה היא כי הגשת בקשה לתיקון טעות אינה מפסיקה את מרוץ הימים ובעל דין העושה כן נוטל על עצמו סיכון כי יאחר המועד היה ובקשתו תדחה. כך אירע במקרה דנן ואין למבקשת להלין אלא על עצמה. אכן, נטען כי מקום בו המדובר בטעות יש להקל עם בעל הדין, אלא שטענה זו הובאה בהקשר לטעות הנטענת של בית המשפט בהחלטתו הראשונה. אין בפני טענה כי בעל הדין או עורך הדין טעו באשר להלכה המשפטית. טענה מעין זו – גם לו נטענה – קשה היתה נוכח חילופי הייצוג בהליך זה בתקופה שמן מתן ההחלטה הראשונה ועד להגשת בקשת רשות הערעור. נוכח ההלכה הפסוקה בנדון, ידיעת המבקשת אודות ההחלטה הראשונה כבר ביום 8.9.04 כמו גם משך האיחור, נחה דעתי כי אין בבקשה שבפני די על מנת להאריך המועד. כך בייחוד שחלף למעלה מחודש נוסף למן ההחלטה השניה ועד הפניה לבית משפט זה. אוסיף עוד, כי איני סבור כי סיכויי ההליך טובים הם. אמנם כב' השופט א' רובינשטיין נאות לעכב הביצוע באופן ארעי, אולם גם סעד זה הותנה בהפקדת מלוא יתרת החיוב בבית המשפט ובסופו של יום, המדובר ברשות ערעור על החלטה בעניין עיכוב ביצוע של פסק דין שניתן כנגד המבקשים. התוצאה היא, על כן, כי דין הבקשה להדחות. ממילא יש למחוק את ההליך העיקרי. אין צו להוצאות בהליך זה.