רע"א 9590/00 רפאל עזאני נ. מדינת ישראל

השופטת ט' שטרסברג-כהן :

1.המערער הועמד לדין בעבירות של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז1977- וסעיף 44 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]; סטייה מנתיב נסיעה לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א1961-; נהיגה שלא במלוא החושים לפי תקנה 26(1) ו-(4) לתקנות התעבורה, התשכ"א1961- וסעיף 38(1) ו-(2) לפקודת התעבורה והפקרה אחרי פגיעה לפי סעיף 64א(א) ו-(ב) לפקודת התעבורה.

התאונה ארעה כאשר המערער עלה על מדרכה ודרס למוות הולכת רגל. לאחר התאונה, עזב המערער את המקום, לא הזעיק עזרה, חזר למקום פעמיים ובפעם השניה נוכח לדעת כי העזרה כבר נמצאת במקום.

בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ר' חוזה) הרשיע את המערער בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין וכן הרשיעו בכל העבירות האחרות שיוחסו לו. בית המשפט השית עליו מאסר לתקופה של 46 חודשים, מהם 34 חודשים לריצוי בפועל ו12- חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים ופסל אותו מלהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 15 שנים מיום 8.11.98.

הערעור הוא הן על ההרשעה והן על חומרת העונש.

2.הטענה המרכזית של הסניגור המלומד, עו"ד אורן, כנגד ההרשעה בגרימת מוות ברשלנות, היא הגנת ה"אוטומטיזם" - העדר שליטה - המעוגנת בסעיף 34ז לחוק העונשין. אשר להפקרת הנפגעת, טען הסניגור, כי תחילה סבר המערער שפגע בבול עץ ולא היה ער לכך שפגע באדם, לפיכך המשיך בנסיעה; אלא שלאחר מכן חזר למקום פעמיים, תוך שהוא מצוי בהלם ובבלבול. במהלך נסיעתו הלוך ושוב, ניסה הוא, לטענתו, להזעיק עזרה במרפאה, אבל לא הצליח בכך.

3.בית המשפט המחוזי בחן שאלות אלה באופן יסודי ומקיף והגיע למסקנה כי לא הוכחה הגנת ה"אוטומטיזם" על ידי המערער, שעליו רבץ הנטל להוכיחה לאור עלייתו על מדרכה ודריסה למוות של הולכת רגל שהלכה לתומה על המדרכה ולאור חזקת הרשלנות שעובדות אלה מקימות. כמו כן, קבע בית המשפט כי המערער הפקיר את הנפגעת, שמתה מפצעיה. לא ברור אם מותה נגרם מיד עם הפגיעה או זמן קצר לאחר מכן.

4.אשר לעבירות של סטייה מנתיב נסיעה ונהיגה שלא במלוא החושים, אלה נבלעות עובדתית ומעשית בעבירת גרימת המוות ברשלנות, שהרי באלה - בין השאר - התבטאה רשלנותו של המערער. אשר לעבירת הרשלנות, קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, לפיהן המערער נרדם תוך כדי נהיגתו, מעוגנות היטב בחומר הראיות והמסקנה שהוסקה מהן היא המסקנה המתבקשת. לא מצאנו סתירה בקביעות בית המשפט - כפי שטען הסניגור. פסק הדין הוא קוהרנטי ומושתת על הראיות שהיו בפני בית המשפט, עליהן רשאי היה להסתמך.

5.אשר להפקרה, אכן התנהגות המערער לאחר מעשה תמוהה במידה מסוימת. אם סבר שפגע בבול עץ לא ברור לשם מה חזר. עם זאת, משהעלה בדעתו שמא פגע באדם, חזר למקום. הוא לא הזעיק עזרה למרות שהיה בידו פלאפון והוא עזב את המקום וחזר בשנית, כאשר כבר נמצא במקום צוות עזרה ראשונה. אין ספק שהאירוע הטראומטי גרם למערער לזעזוע. יחד עם זאת, היה הוא בחושיו באופן שיכול היה לנסוע לביתו, להחנות את רכבו ולחזור פעמיים למקום התאונה.

מן הנסיבות עולה, שעבירת ההפקרה אכן נעברה, אם כי - כטענת הסניגור - בנסיבות העניין, אין המעשים נמצאים ברף הגבוה והחמור של עבירה זו. לפיכך, אם כי ראוי להעניש את המערער גם בגין עבירה זו, אין למצות את הדין עמו.

אשר על כן, דין הערעור על הכרעת הדין להידחות הן לעניין עבירת הרשלנות והן לעניין ההפקרה לאחר מכן.

6.הערעור לעונש מכוון כנגד המאסר בפועל שהוטל על המערער. אכן, עונש של שלוש שנות מאסר אינו עונש קל, במיוחד כאשר מדובר באדם נורמטיבי שהיה בעת התאונה כבן 52, נהג למעלה מ30- שנים, עברו בעבירות תנועה איננו מכביד לאור שנות הנהיגה הרבות שבמהלכן - כ15- שנה עד לתאונה - עבד כמורה לנהיגה. המערער מסר כי לא ידע מה קרה לו וכיצד המשיך בנסיעה והגיע לביתו.

7.עובדות המקרה דנן שונות במידה משמעותית מהעובדות נשוא פסק דינו של בית משפט זה בע"פ 66/88 מדינת ישראל נ' נאוה אפרתי , פ"ד מג(1) 847, 848, עליו ביקש הסניגור להסתמך. אוסיף לכך, כי חל שינוי לחומרה במדיניות הענישה בגין עבירות מסוג זה, המוצא ביטוי בפסיקתו של בית משפט זה. עבירות תעבורה שסיכון חיים בצידן נעברות למרבית הצער בדרך כלל על-ידי אנשים נורמטיביים בחיי היום יום שהסטיה מהם באה לביטוי כאשר הם מחזיקים בהגה ונוהגים בצורה העלולה לסכן חיי אדם. הקטל בדרכים אוכל בנו בכל פה ומחייב הטלת עונשים חמורים, כאשר בנוסף לפן האישי יש לתת את הדעת לאינטרס הציבורי ולגורם ההרתעה. בסופו של דבר, כל מקרה, לנסיבותיו.

העונש ההולם את העבירות שביצע המערער ואת נסיבות ביצוען הוא עונש מאסר בפועל. יש לציין, כי העונש המירבי על גרימת מוות ברשלנות הוא 3 שנות מאסר והעונש המירבי על הפקרה ואי הגשת עזרה הוא 9 שנות מאסר. נסיבות המקרה שלפנינו מצדיקות עונש מאסר פחוּת בהרבה מהעונש המירבי.

8.לאור כל האמור לעיל, נראה לנו כי בהתחשב בנסיבות ולאור משך תקופת פסילתו של המערער מלהחזיק ברשיון נהיגה והמאסר על תנאי שהוטל עליו, יש לקצר את תקופת מאסרו בפועל, באופן שהוא יועמד על 24 חודשים במקום 34 חודשים. תקופת שלילת הרשיון והמאסר על תנאי יעמדו בעינם.

9.לבקשת הסניגור, תועבר חוות הדעת הדיאגנוסטית המתייחסת למערער לתשומת לב שירות בתי הסוהר ואלה מתבקשים לתת את הדעת על האמור בה ולנקוט בצעדים מתאימים כדי להבטיח את שלומו הגופני והנפשי של המערער ולהושיט לו לשם כך כל עזרה בעת שהותו בין כותלי בית הסוהר.