רע"א 9599/16רע"א 9599/16

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' אלמגור) מיום 10.11.2016 בת"צ 23957-08-13 אשר קיבל בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש המשיב נגד המבקשת.

1.

המבקשת היא חברה שעיסוקה במתן הלוואות. המשיב הגיש נגד המבקשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית בטענה שהיא גובה שלא כחוק מלקוחותיה סכום חודשי בסך 17 ש"ח אותו היא מכנה "דמי גבייה". לטענתו, המבקשת מטעה את לקוחותיה לחשוב כי דמי הגבייה מהווים תשלום בעד שירותים הניתנים להם כאשר בפועל מדובר בריבית מוסווית. עוד טען המשיב כי מחיר ההלוואה הנקוב בחוזי ההלוואה של המבקשת אינו כולל את דמי הגביה וזאת בניגוד להוראת סעיף 3(ב)(8) לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993 (להלן: חוק הלוואות חוץ בנקאיות ) המחייב כל מלווה שאינו בנק לפרט בחוזה ההלוואה מהו "שיעור העלות הממשית של האשראי". ביום 16.9.2015 קיבל בית המשפט קמא את בקשת האישור והתיר למשיב לנהל תובענה ייצוגית נגד המבקשת (להלן: ההחלטה הראשונה ). בהחלטתו קבע בית המשפט קמא כי ישנה אפשרות סבירה שייקבע כי היה על המבקשת לכלול את דמי הגבייה בחישוב העלות הממשית של האשראי הניתן על ידה ודי בכך כדי להתיר למשיב לנהל נגדה תובענה ייצוגית. מטעם זה קבע בית המשפט כי אין צורך לדון בטענות הנוספות שהעלה המשיב בבקשת האישור והתיר לו לנהל תובענה ייצוגית בשם כל לקוחות המבקשת ב- 7 השנים שקדמו לבקשת האישור.

2.

המבקשת ביקשה לערער על החלטה זו וביום 24.1.2016 קבעת כי לא היה נכון שלא לדון בשאלה האם דמי הגבייה הם ריבית מוסווית, שכן להכרעה בשאלה זו השלכה על גודל הקבוצה ועל הסעדים שניתן לתבוע בשמה. לפיכך, הוריתי להחזיר את הדיון בבקשת האישור לבית המשפט קמא על מנת שיבהיר מהן עילות התובענה הייצוגית שאושרה ומהם

הסעדים שהותר לקבוצה לתבוע בגדרה (רע"א 7142/15 – להלן: בקשת רשות הערעור הראשונה ). ביום 10.11.2016 נתן בית המשפט קמא החלטה משלימה בבקשת האישור במסגרתה קבע כי ישנה אפשרות סבירה שייקבע כי דמי הגבייה הם ריבית מוסווית וכי גבייתם מהווה הפרה של הוראות חוק הלוואת חוץ בנקאיות והטעיה של ציבור הלקוחות (להלן: ההחלטה השנייה ). לפיכך, קבע בית המשפט קמא כי יש להתיר לחברי הקבוצה המיוצגת לתבוע השבה של דמי הגבייה שגבתה מהם המבקשת וצו מניעה קבוע האוסר על המבקשת להמשיך ולחייב בתשלום דמי גבייה. עם זאת, קבע בית המשפט קמא כי המשיב לא הוכיח שנגרם לו או לאחרים נזק כתוצאה מההטעיה הנטענת בבקשת האישור ולפיכך אין מקום להתיר לו לתבוע מהמבקשת פיצויים בגין הטעיה של ציבור הלקוחות, וכך ציין:

עילת התביעה שבה התובענה מאושרת היא הפרת החובה הקבועה בחוק הסדרת הלוואות. הסעד הנתבע הוא השבת פיצוי בגובה דמי הגבייה ומתן צו מניעה שיאסור על פמה לחייב בדמי הגבייה כפי שהם נגבים בחוזה מושא התובענה. יסוד הנזק בעילת ההטעיה לא הוכח, אך קבעתי כי התקיים לכאורה יסוד ההטעיה, ומכוחו יהיה ניתן לעתור למתן הצו. אם תצלחנה התביעות בעילות אלו, או-אז תקום זכות ההשבה גם מכוח העילה של עשיית עושר ולא במשפט.

3.

בעקבות זאת הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור נוספת בטענה שבית המשפט קמא לא הבהיר בהחלטתו מי הם חברי הקבוצה המיוצגת. לטענתה, מהחלטתו של בית המשפט קמא עולה כי הותר למשיב לנהל תובענה ייצוגית רק בעילות לפי חוק הלוואות חוץ בנקאיות. ואולם, כך טוענת המבקשת, חוק זה אינו חל על תאגידים ומכאן שהיה על בית המשפט קמא לצמצם את הגדרת הקבוצה שנקבעה במסגרת החלטתו הראשונה כך שלא תכלול תובעים שאינם בשר ודם. עוד נטען כי אין מקום לכלול בקבוצה המיוצגת תובעים שאינם "צרכנים" כהגדרתו של מונח זה בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן). כמו כן טוענת המבקשת כי בית המשפט קמא לא הבהיר מה הן עילות התובענה הייצוגית שאושרה ומהם הסעדים שהותר לקבוצה המיוצגת לתבוע בגדרה ולא קבע מה השאלות המשותפות לחברי הקבוצה ומי יהיו התובע המייצג ובא כוחו. לבסוף טוענת המבקשת כי בית המשפט קמא לא הורה על פרסום מודעה בנוגע להחלטתו השנייה בבקשת האישור.

4.

המשיב טוען מנגד כי מהחלטותיו של בית המשפט קמא עולה בבירור כי הותר לו לנהל תובענה ייצוגית הן בעילות לפי חוק הלוואת חוץ בנקאיות, הן בעילות לפי חוק הגנת הצרכן והן בעילות לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. לטענתו, ניתן לתבוע בעילות אלו את כל הסעדים שפורטו בבקשת האישור ומכאן שלא קיימת כל אי בהירות בנושא. כמו כן, טוען המשיב כי אין כל אי בהירות בנוגע לשאלות המשותפות לחברי הקבוצה המיוצגת ובנוגע לזהותם של התובע המייצג ובא כוחו וכי המבקשת ממילא מנועה מלהעלות טענות בסוגיות אלו. בנוסף על כך נטען כי לאחר החלטתו הראשונה של בית המשפט קמא פורסמה מודעה בה הוגדרה הקבוצה באופן מדויק ופורטו עילות התובענה הייצוגית והסעדים הנתבעים במסגרתה. כמו כן פורטו במודעה השאלות המשותפות לחברי הקבוצה וזהותם של התובע המייצג ובאי כוחו. לטענת המשיב, תוכנה של מודעה זו היה מוסכם על המבקשת ואושר על ידי בית המשפט קמא ואף מטעם זה אין מקום להיעתר לבקשת רשות הערעור.

5.

לאחר ששקלתי בדבר הגעתי למסקנה כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור, ולדון בה כבערעור. כמו כן הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערעור בחלקו, כפי שיפורט להלן.

מסקנתו של בית המשפט קמא לפיה ישנה אפשרות סבירה שייקבע כי דמי הגבייה הם ריבית מוסווית וכי המבקשת הטעתה את לקוחותיה מקובלת עלי. כמו כן, לא מצאתי ממש בטענת המבקשת לפיה אין לכלול בקבוצה המיוצגת תובעים שאינם "צרכנים" כהגדרתם בחוק הגנת הצרכן (וראו לעניין זה פסקה 7 לפסק הדין בבקשת רשות הערעור הראשונה). עם זאת, עיון בהחלטה השנייה ובנימוקיה מעלה כי יש צדק בטענת המבקשת לפיה בית המשפט קמא אישר למשיב לנהל תובענה ייצוגית רק בעילות לפי חוק הלוואות חוץ בנקאיות. בנסיבות אלו יש לצמצם את הגדרת הקבוצה כך שלא תכלול תאגידים (ראו: הגדרת המונח "לווה" בסעיף 1 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות ופסקה 9 לפסק הדין בבקשת רשות הערעור הראשונה). כמו כן, לא כלל בית המשפט קמא בהחלטה השנייה הוראה מפורשת בדבר מינוי המשיב כתובע מייצג ועורך דינו כבא כוח מייצג אף שמינויים אלה לא היו שנויים במחלוקת. על כן אין מדובר בהקשר זה אלא בהשמטה מקרית שיש לתקנה. לבסוף, היה מקום ליידע את חברי הקבוצה המיוצגת בנוגע לאמור בהחלטתו השנייה של בית המשפט קמא ולהורות על פרסום מודעה בנושא.

6.

מטעמים אלו, ועל מנת להסיר אי בהירות מסוימת שנפלה בהחלטה השנייה בנוגע לעילות שבהן אושרה התובענה הייצוגית ובנוגע לשאלות המשותפות לחברי הקבוצה ראיתי לנכון לקבל את הערעור בחלקו ולהורות בהתאם להוראות סעיף 14 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 כדלקמן: הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה הייצוגית תכלול את לקוחותיה של המבקשת שאינם תאגידים ב- 7 השנים שקדמו למועד הגשתה של בקשת האישור. המשיב, מר משה רון, ישמש כתובע מייצג ובא כוחו, עו"ד בן ציון רזניק, ישמש כבא כוח הקבוצה המיוצגת. הקבוצה המיוצגת תתבע את המבקשת בגין הפרת הוראות חוק הלוואות חוץ בנקאיות ובעילה זו בלבד. השאלות המשותפות לחברי הקבוצה המיוצגת הן: (א) האם חייבה המבקשת את חברי הקבוצה המיוצגת בתשלום דמי גבייה; (ב) האם היה בחיוב זה או בהתנהלותה של המבקשת בקשר לאותו חיוב משום הפרה של הוראות חוק הלוואות חוץ בנקאיות; (ג) האם יש לבטל את הסעיף שמכוחו נגבו דמי הגבייה בחוזי ההלוואה שכרתה המבקשת עם חברי הקבוצה המיוצגת; ו- (ד) האם יש להשיב לחברי הקבוצה את דמי הגבייה שנגבו מהם ב- 7 השנים שקדמו לבקשת האישור ולהורות למבקשת לחדול מלחייב בתשלום דמי גבייה. הסעדים שייתבעו במסגרת התובענה הייצוגית שאושרה יהיו: (1) ביטול הסעיף בחוזי ההלוואה שכרתו חברי הקבוצה עם המבקשת ומכוחו נגבו דמי הגבייה; (2) השבת דמי הגבייה שבהם חויבו חברי הקבוצה המיוצגת ב- 7 השנים שקדמו למועד הגשתה של בקשת האישור; ו- (3) צו מניעה קבוע המורה למבקשת להימנע מלחייב בתשלום דמי גבייה.

7.

הצדדים יגישו לאישורו של בית המשפט קמא נוסח מודעה אשר תיידע את חברי הקבוצה המיוצגת בנוגע לאמור בפסקה 6 לעיל ומודעה זו תפורסם לאחר אישורה בשני עיתונים יומיים. כמו כן יעבירו הצדדים עותק של החלטה זו למנהל בתי המשפט לשם רישומה בפנקס התובענות ייצוגיות.

נוכח התוצאה שאליה הגעתי אין צו להוצאות.