רע"א 963/16 ורקשטל גד נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה י' ענבר וכב' השופטים י' שבח ו-

ש' שוחט ) מיום 4.1.2016 בע"א 9032-06-14, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופטת ס' רסלר-זכאי ) מיום 1.4.2014 בת.א. 2227-08-07.

2.

ביסוד ההליך הסכם משנת 1983, לפיו רכש המבקש, יחד עם שני רוכשים נוספים, זכויות בנכס מקרקעין מהמשיבה 5. לטענת המבקש, על המקרקעין נבנו 16 יחידות דיור, והובטח לו שהוא יהיה זכאי ל- 3 מהן. עם זאת, טוען המבקש, במשך שנים ארוכות נעשו במקרקעין מעשי זיוף, מרמה וגזל מאחורי גבו - מעשים אשר התבטאו הן במכירת חלקיו במקרקעין לאחרים תוך זיוף חתימותיו על גבי מסמכי המכר והן בשעבוד לטובת המשיב 1 , על יסוד כתב הסכמה הנושא אף הוא חתימה מזויפת.

3.

על יסוד הטענות האמורות, הגיש המבקש ביום 30.10.2003 תובענה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נגד המשיבים 3-1 למתן סעדים הצהרתיים, נזיקיים וחוזיים. בהמשך תוקנה התביעה לתביעה כספית בלבד, והיא הועברה בהסכמת הצדדים לבית משפט השלום בהרצליה, שם נשמעה לפני כב' סגן הנשיאה (בדימוס) מ' שנהב . כתב התביעה תוקן שוב על ידי המבקש, אשר הוסיף את המשיבים 6-4 כנתבעים. ישיבת הוכחות אחרונה התקיימה ביום 9.11.2009, ובסיומה הורה השופט שנהב לצדדים להגיש את סיכומיהם בכתב. בין לבין פנה המבקש בבקשה למתן צו למשטרת ישראל להעתקת חומר החקירה ולצירוף מסמכים לתיק בית המשפט - בקשה שנדחתה על ידי השופט שנהב. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו, ובהתאם להסכמת הצדדים, קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' ברוש ) כי הדיון בבקשה לצירוף ראיות יוחזר לשופט שנהב, לשם שמיעת טענות בעלי הדין. במהלך תקופה זו יצא השופט שנהב לחופשת פרישה, והתיק הועבר לטיפולה של כב' השופטת ס' רסלר-זכאי . בדיון שהתקיים לפניה ביום 24.5.2011 הסכימו הצדדים, בהמלצת בית המשפט, לקבל את בקשתו של המבקש לצירופם של המסמכים מתיק המשטרה, וזאת ללא חקירות נוספות ומתוך שיקולי יעילות, נוכח רצון הצדדים לסיים את ההליכים בהקדם האפשרי ולחסוך עלויות. בהתאם לכך ניתן צו להגשת סיכומי הצדדים, מתוך הנחה כי בהתאם למועדים שנקבעו, יכתוב השופט שנהב את פסק הדין בתיק בטרם יפרוש מכהונתו.

4.

ביום 7.7.2011 הודיע השופט שנהב כי הוא פוסל את עצמו מהמשך הטיפול בתיק, וזאת משום שהמבקש הגיע לביתו ומסר לו מכתב ובו פרטים אישיים ונתונים אשר הותירו עליו רושם שממנו "לא יוכל להתעלם" שעה שיהיה עליו להעריך את מהימנות המבקש. במסגרת החלטת הפסילה המליץ השופט שנהב על מינוי מומחה מטעם בית המשפט לבדיקת חתימות המבקש ועל זימון הצדדים לישיבת הוכחות נוספת להשלמת הבאת ראיות, תוך חקירת עדים חדשים מתוך תיק המשטרה שהוסכם על הגשתו ללא חקירות, לשם הערכת מהימנותם.

5.

בהמשך להחלטת פסילה זו עתר המבקש, בבקשה שהוגשה לשופטת רסלר-זכאי, לשמיעת הראיות בשנית, להבאתם של עדים נוספים ולמינוי מומחה מטעם בית המשפט. השופטת רסלר-זכאי דחתה את הבקשה ביום 15.1.2012 והורתה על הגשת סיכומים. עוד קבעה השופטת, כי ככל שתסבור כי נחוצה שמיעת עדות כזו או אחרת לשם השלמת מלאכת כתיבת פסק הדין, תתן החלטות והנחיות בהתאם. בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו נדחתה ביום 10.4.2013 על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' צ'רניאק ) .

6.

בפסק דין מפורט הנפרס על פני 37 עמודים דחתה ביום 1.4.2014 השופטת רסלר-זכאי את תביעתו של המבקש, על יסוד חומר הראיות שהובא קודם לכן לפני השופט שנהב.

7.

המבקש ערער על פסק דינו של בית משפט השלום. בשולי ערעורו טען כי בשל נסיבות מסוימות שפורטו, קם חשש ממשי למשוא פנים המחייב את פסילת השופטת רסלר-זכאי, ומשניתן על ידה פסק הדין בעניינו - יש לבטלו. ביום 12.7.2015 קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה י' ענבר וכב' השופטים י' שבח ו- ש' שוחט ) כי לא קיים במקרה דנן חשש אובייקטיבי למשוא פנים, אך בשל עקרון מראית פני הצדק ומבחן החשש הסביר הסובייקטיבי, יש לקבל את טענת הסף של המבקש בדבר פסלות המותב ולהורות על החזרת התיק למותב חדש.

8.

המשיבים 1, 2 ו- 6-4 הגישו בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון (הנשיאה מ' נאור , המשנה לנשיאה א' רובינשטיין והשופט נ' הנדל ) קיבל ביום 19.11.2015 את בקשות רשות הערעור, דן בהן כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה וקיבל את הערעורים. בית המשפט קבע כי "הפגיעה במראית פני הצדק במקרה דנא, ככל שהיא מועלית כרכיב סובייקטיבי של תחושת אי נוחות, אינה מגיעה לרמה המצדיקה ביטול פסק הדין שנתנה השופטת ס' רסלר-זכאי " (רע"א 5539/15 לנדה נ' ורקשטל , פסקה מ' (19.11.2015), להלן: ענין לנדה ), והתיק הוחזר אפוא לבית משפט קמא על מנת שידון בטענות הערעור לגופן.

9.

בית המשפט המחוזי בחן את טענות המבקש לגופן, וביום 4.1.2016 קבע כי יש לדחות את הערעור. במסגרת זו, נקבע כי אין יסוד להתערבות בממצאים העובדתיים ובמסקנות המשפטיות שנקבעו על ידי בית משפט השלום. בנוסף, בית המשפט קבע כי השופטת רסלר-זכאי פעלה כדין בהחלטתה שלא לאמץ את המלצתו של השופט שנהב למנות מומחה לכתב יד ולשמוע עדים נוספים, שכן מדובר ביישום נכון של אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה באשר לאופן הפעלת שיקול הדעת השיפוטי בהתאם לתקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ) , ובפרט של אמות המידה שנקבעו בע"א 9099/96 ידיעות אחרונות בע"מ נ' פירסטנברג , פ''ד נג(5) 1 (1999) (להלן: ענין פירסטנברג ). נקבע כי בית משפט השלום "ציין אל-נכון כי הן שיקולי יעילות הן שיקולים של עשיית צדק מובילים למסקנה זהה", ובהם התמשכות ההליכים, העובדה כי הצד המבקש להביא ראיות חדשות ונוספות הוא שגרם שלא כדין לפסילתו של המותב הקודם והעובדה שתיק המשטרה התקבל במלואו כראיה, תוך שהמשיבים ויתרו על חקירות נגדיות נוספות.

10.

עתה מונחת לפני בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט קמא. לטענת המבקש, "בקשת רשות ערעור זו מעלה בראש ובראשונה את הצורך במתן הנחייה ו/או הלכה ברורה לגבי מצב הדברים על פיו [ישנו] שופט אשר שומע את העדים וחומר הראיות, [אך] ההליך מועבר לשופט אחר. מהם הקריטריונים אשר אמורים להנחות את השופט החדש לגבי שמיעת הראיות והעדים?... מהם המצבים בהם השופט יכריע את ההליך ללא שמיעת העדים וללא שראה את העדים ואופן עדותם על דוכן העדים?". המבקש טוען כי בענייננו, שמיעת העדים וקביעת מהימנותם על ידי אותו המותב אשר נותן את פסק הדין הינן בעלות "חשיבות עצומה" לשם חשיפת האמת, וכי השופטת רסלר-זכאי צריכה הייתה לפעול בהתאם להמלצת השופט שנהב, למנות מומחה מטעם בית המשפט לבדיקת חתימות המבקש ולזמן את הצדדים לישיבת הוכחות נוספת. המבקש גורס כי השופט שנהב פסל עצמו מלדון בתיק משום שהגיע למסקנה כי נוכח פרישתו מכס השיפוט לא יוכל להשלים את שמיעת הראיות כדבעי, וזאת "במנותק מפניית [המבקש]". כן נטען, כי המבקש כלל לא התכוון לפנות לשופט שנהב במטרה להביא לפסילתו.

11.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

12.

כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לא תינתן אלא במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית שהשלכותיה חורגות מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). השאלה שהמבקש מציב במוקד בקשתו זכתה להתייחסות הן בתקנות סדר הדין האזרחי והן בפסיקה. תקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת:

"נמנע משופט, מכל סיבה שהיא, לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדות שנרשמה בפרוטוקול הדיון או שצורפה אליו כאילו הוא עצמו שמע או רשם את העדות, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו".

בית משפט זה התייחס כאמור בענין פירסטנברג

לשיקולים שעל שופט שבא במקומו של שופט שישב בדין לשקול בבואו להחליט, על פי שיקול דעתו שלו בלבד , אם לדון בתובענה מן השלב שאליו הגיע השופט הקודם או משלב אחר:

"כאן, כמו בצמתים רבים במשפט, נאבקים שיקולים של יעילות ושל צדק. שיקולים של יעילות תומכים, בדרך-כלל, בגישה שיש לשמוע ולסיים את המשפט במהירות, בלי לחזור על שלבים שהתקיימו. לעומתם, תומכים שיקולים של צדק בגישה שלפיה יש למצות מיצוי מלא את חומר הראיות לפני שופט אחד, או מותב אחד, מתחילת המשפט ועד סופו. אכן, במאבק זה בין השיקולים יש להעדיף את שיקולי הצדק... קיימים גם מצבי ביניים שבהם אין כף מאזניים אחת של שיקולים מכריעה את רעותה, אלא הכפות מעוינות, או מעוינות כמעט. אלה, לדוגמה, מצבים שבהם הפגיעה העלולה להיגרם בשל כך שהראיות לא יישמעו בשלמותן על-ידי שופט אחד אינה משמעותית, בעוד שהפגיעה ביעילות הדיון עקב שמיעה חוזרת של חומר הראיות היא ניכרת. במצבים כאלה על בית-המשפט למיין את הראיות השונות ולבדוק את מטרת הבאתן, לדוגמה: אם הייתה המטרה להביא לפני בית-המשפט מידע - שאינו שנוי במחלוקת, או שאי אפשר לקעקעו - הרי שאין טעם לשומען מחדש, אולם אם הייתה המטרה לקבוע על-פי הראיות מימצאים בעניינים השנויים במחלוקת והדבר אף כרוך בקביעת מימצאים על-פי מהימנות של עדים, הרי שיש טעם בשמיעתן של הראיות מחדש. שאלה נוספת שעל בית-המשפט לתת עליה את דעתו היא אם המימצאים שייקבעו על-פי הראיות שנשמעו יהיה בהם כדי להשפיע על תוצאותיו של ההליך, או שמדובר בראיות בעלות חשיבות מועטה שהמימצאים שייקבעו על-פיהן - אם ייקבעו - טפלים לעיקר. על-פי שיקולים אלה - ושיקולים נוספים - מגיע השופט למסקנה אם לדון מן השלב שאליו הגיע השופט הקודם, אם להמשיך בדיון משלב אחר או אם להסתפק בשמיעה מחדש של עדות מסוימת, או עדויות מסוימות. ההחלטה בעניין זה מסורה כולה לשופט שאליו הועבר הדיון ואין בכוחו של השופט שדן בעניין לפניו להורות לשופט שבא במקומו מה הדרך שבה ילך" (שם, בעמ' 12 ו- 13).

אכן, אין מדובר ב"הנחייה ו/או הלכה ברורה", כפי שעותר המבקש לקבוע, אלא במערכת שיקולים רחבה יחסית שעל השופט הבא במקומו של שופט שישב בדין לקחת בחשבון במסגרת החלטתו, ולא בכדי נקבע כן. מאחר שתקנה 117 לתקנות סדר הדין האזרחי

מתייחסת לקשת רחבה מאוד של מצבים (" מכל סיבה שהיא ", לשון התקנה)

שבהם נמנע משופט מסוים לסיים את הדיון בתיק, לא ניתן ולא רצוי יהיה ליצור רשימה סגורה וממצה של קריטריונים שעל השופט להביא בחשבון בבואו להכריע כיצד לנהוג בעדות שנשמעה בפני השופט הקודם.

13.

בענייננו, השופטת רסלר-זכאי הבהירה היטב בהחלטתה מיום 15.1.2012 מדוע יש לדחות את בקשתו של המבקש לשמיעת עדים נוספים בטרם מתן פסק הדין, בניגוד להמלצתו של השופט שנהב. בהחלטתו בענין לנדה הסביר בית משפט זה, בתמצית, מה היו נימוקיה של השופטת רסלר-זכאי להחלטתה, וציין את עמדתו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו (בפסקה לט):

"... בהחלטתה המפורטת של השופטת ס' רסלר-זכאי מיום 15.1.12, שניתנה בבקשת ורקשטל לאמץ את החלטת סגן הנשיא מ' שנהב

בהחלטתו מיום 7.7.11, נתנה דעתה בהרחבה לאופן בו יימשך הדיון בתביעה; בהחלטה נכתב, כי בדיון מיום 24.5.11 הסכימו בעלי הדין, על פי המלצת השופטת, לקבל את בקשת ורקשטל לצרף מסמכים - מלוא תיק החקירה המשטרתי - ללא חקירות נוספות. השופטת נימקה את החלטתה לדחות את בקשת ורקשטל משיקולי יעילות ועשיית צדק, בקבעה כי ההליך נמשך שנים רבות. עוד נאמר כי אין זה צודק שורקשטל, שבהתנהלותו גרם לפסילתו של סגן הנשיא מ' שנהב , יאלץ את המבקשים לנהל את ההליך בשנית. כן קבעה השופטת, כי לאחר שיוגשו סיכומי בעלי הדין וככל שתסבור כי נחוצה לה שמיעת עדות זו או אחרת לשם השלמת כתיבתו של פסק הדין, תחליט בהתאם. על החלטה זו הגיש ורקשטל בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, וזו נדחתה על ידי השופטת ע' צ'רניאק ביום 10.4.13 (רע"א 30429-02-12)), תוך שנקבע כי החלטת השופטת ס' רסלר-זכאי 'מסברת ומאוזנת' ואף ניתנת לשינוי כעולה ממנה ...".

כאמור בפסקה 9 לעיל, בית משפט קמא התייחס גם הוא, במסגרת פסק דינו מושא הבקשה, לנימוקיה של השופטת רסלר-זכאי שלא לנהל את ההליך מחדש, וקבע (בפסקה 12(ד)) כי מדובר ב" יישום כהלכה " של אמות המידה שנקבעו בענין פירסטנברג , וכי " המדובר בהחלטה מאוזנת וסבירה, שאין כל עילה להתערב בה ".

14.

גישתו זו של בית משפט קמא מקובלת עלי. השאלה המשפטית שהבקשה מעלה נבחנה בעבר על ידי בית משפט זה, ובית משפט קמא אף התבסס בפסק דינו על ההלכה הנוהגת בנדון. בנסיבות אלו, גם לו סברתי שנפלה שגגה בפסק דינו של בית משפט קמא ביישום ההלכה - וכאמור זו אינה עמדתי - לא היה בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להצדיק מתן רשות ערעור

(חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 214, 216 (מהדורה שלישית, 2012) והאסמכתאות שם). לא למותר לשוב ולהזכיר כי ההליכים בפרשה מתנהלים כבר קרוב ל- 13 שנים (מאז הגשת התובענה על ידי המבקש ביום 30.10.2003 ), ואין מקום לעכב עוד את ההכרעה הסופית בהם יותר ממה שנעשה עד כה.

15.

אשר על כן, ומאחר שגם בטענותיו האחרות של המבקש אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.