רע"א 9643/06סאלח עג'מי נ. טל מוריס פואנקיוס

1.

המבקש הוא בעל עסק לחלפנות וניכיון שיקים אשר הגיש ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לביצוע שטרות שנמשכו על ידי המשיב. המשיב ביקש וקיבל רשות להתגונן כנגד ביצוע השטרות. לא היתה מחלוקת כי המשיב מסר למבקש שטרות לניכיון תמורתם קיבל כסף מזומן בניכוי ריבית מוסכמת אשר שיעורה היה שנוי במחלוקת. המשיב טען כי לווה בדרך זו סכומי כסף מהמבקש בריבית של 10 אחוז לחודש, ומאחר שלא הצליח לעמוד בהחזרי ההלוואות נאלץ ליטול הלוואות נוספות בסכום הקרן והריבית שהצטברה עד שגובה החוב הגיע לסכום השיקים שמסר בידי המבקש. לביסוס טענותיו הגיש המשיב חוות דעת מטעם רואה חשבון.

2.

בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט ע' עיילבוני) דחה את תביעות המבקש וחייב אותו לשאת בהוצאות המשיב. בית המשפט קבע כי על ההלוואות חל חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993 (להלן: החוק ). עוד נקבע כי המבקש הפר את החובות העיקריות הקבועות בחוק, ובהן דרישת הכתב, חובת הגילוי וחריגה מעלות האשראי המירבי (סעיפים 2, 3, 5 לחוק). בית המשפט הוסיף וקבע כי משהפר המבקש את חובת הגילוי ולא פירט בפני המשיב מהו שיעור העלות הממשית של האשראי שנתן, רובץ הנטל על שכמו להוכיח את שיעור הריבית, נטל שלא עמד בו. כן קיבל בית המשפט את חוות הדעת שהוגשה מטעם המשיב, וקבע כי היא אמנם מבוססת על הנחות רבות, אך זאת עקב הסתרת ראיות מטעם המבקש. לפיכך קיבל בית המשפט את מסקנת חוות הדעת כי הריבית השנתית בה חויב המשיב עמדה על 493%. בית המשפט קבע כי בהעדר נתונים מספיקים לשם שינוי תנאי ההסכם בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק, יש לקבוע כי התובענות נדחות.

3.

המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים מ' בן-דוד, ז' הווארי, א' הלמן) אשר דחו את ערעורו בהתייחסם לטענות שהעלה. בית המשפט קבע כי משהוכחה תחולת החוק על העניין, יש לבחון את הגנות הלווה בהתאם לחוק ולא כטענת קיזוז כנגד שטר. בית המשפט בחן אף את התנאים לתחולת החוק וקבע כי צדק בית משפט השלום שקבע כי החוק חל במקרה דנן. כמו כן נקבע כי צדק בית המשפט קמא משקבע כי עלות האשראי חרגה מהעלות המירבית הקבועה בחוק וזאת לאור חוות הדעת שהוגשה ולאור מחדליו הראיתיים של המבקש. בית המשפט ציין כי סעיף 9 לחוק מאפשר לבית המשפט לבטל חוזה הלוואה שאינו עומד בתנאי החוק או לשנותו במידה הנדרשת כדי להתאימו להוראות החוק. בית המשפט קבע כי לא הונחה כל תשתית עובדתית ראויה שאפשרה את שינוי תנאי ההלוואה והתאמתם לחוק, שכן לא הוכח הסכום שנתקבל בפועל באמצעות ההלוואות ומהו שיעור הריבית שנגבה עבורו. לפיכך, ביטול הסכמי ההלוואה לא חייבה השבת סכומים נוספים למבקש.

4.

המבקש עותר כי תינתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתו העניין מעורר שאלה עקרונית שטרם הוכרעה, שהינה האם יכול לווה לבטל שיקים שניתנו כהחזר להלוואה או להלוואות האחרונות שקיבל, ולדרוש מהמלווה שיפרוש את כל ההיסטוריה בין השניים, המתייחסת לכל ההלוואות שניתנו והוחזרו, כתנאי לתביעת החזר ההלוואה החדשה, או שמא הלווה חייב להחזיר את קרן ההלוואה האחרונה לפחות, ואם רצונו בכך יוכל להגיש תביעה להחזר ריבית לא חוקית ששילם בעבר.

5.

דין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים להכרעה בה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). רובו של עניין זה נסב על קביעות עובדתיות והחלת סעיפי החוק על המקרה, ובכך אין להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

בית משפט השלום קבע כי הריבית שגבה המבקש מהמשיב בגין ההלוואות נשוא עניין זה הינה ריבית חריגה בשיעור של 493% בשנה. משכך, התקיימו תנאי סעיף 9 לחוק לביטול הסכמי ההלוואה. אמנם צודק המבקש כי סעיף 9 מאפשר את שינוי החוזה על מנת להתאימו לדרישות הוראות החוק. עם זאת, בית משפט השלום הסביר כי משלא הוכחו תנאי חוזי ההלוואות שבין המבקש למשיב לא ניתן לשנותם, משום שלא ניתן לדעת אם השינוי יהיה לטובת המשיב- הלווה- או לרעתו, ומשום שלא יהיה זה נכון לקבוע לצדדים תנאים שיתכן ולא הוסכמו ביניהם. בהתאם לקביעות אלו, אין מקום לטענות המבקש, ואיני סבורה כי הבקשה מעלה את השאלות המשפטיות שניסה המבקש להציג בבקשתו.

הבקשה נדחית איפוא. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.