רע"א 9648/04אליהו דהאן נ. קצין תגמולים

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ש' ברלינר), לפיו נדחה ערעור המבקש על החלטת וועדה רפואית עליונה הפועלת מכח חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959 (להלן –"החוק") אשר דחתה את תביעת המבקש להכיר בנכותו הנפשית כפגיעה מוסבת הנובעת מנכותו המוכרת.

2.המבקש יליד 1955, התגייס לצה"ל ביום 4.2.73, ושובץ כאלחוטאי בבסיס רפידים. עם פרוץ מלחמת יום כיפור, נפגע הנגמ"ש בו נסע. כתוצאה מפגיעה זו, נגרמה לו פגיעה ברגלו, אשר הייתה כרוכה בהליך שיקומי ממושך, ומכוחה נקבעה לו נכות בשיעור של 30%, כאשר מתוכה הוכרו 15% כנובעים מן השירות הצבאי. עם השנים, לקה המבקש בנפשו. הוא הגיש תביעה להכרה בקשר סיבתי בין נכותו הנפשית לבין האירוע נשוא נכותו האורתופדית, אך תביעתו נדחתה. ביום 12.6.00 הגיש בשנית תביעה להכרה בנכותו הנפשית כקשורה לנכותו המוכרת. תביעתו נדחתה משלא נמצא קשר סיבתי כאמור. במסגרת ערעור לבית המשפט המחוזי הוחזר הענין לועדה הרפואית העליונה בהרכב חדש כדי שתדון בענין פעם נוספת מכוח סעיף 9 לתקנות הנכים (מבחנים בדבר קביעת דרגת נכות), התש"ל-1969. במסגרת זו, היה על הועדה לבחון האם המצב הנפשי נובע באופן בלתי אמצעי מהפגימות המוכרות שנפגם בהם המבקש.

הוועדה הרפואית העליונה דנה בשנית בעניינו, בהרכב של שני פסיכיאטרים מומחים, וקבעה ביום 11.12.03 כי לא ניתן להצביע על קשר סיבתי בין המחלה הנפשית לבין הנכות המוכרת. הבדיקה הפסיכיאטרית הצביעה על תהליך סכיזופרני, ומסקנת הועדה היתה כי לא ניתן להצביע על קשר סיבתי בין המחלה הנפשית לנכות המוכרת. נתק הזמנים בין הנכות המוכרת לפרוץ המחלה חיזק בעיני הועדה מסקנה זו. על קביעה זו ערער המבקש לבית המשפט המחוזי.

3.בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, בקובעו כי לא נפל כל פגם בהחלטת הוועדה הרפואית העליונה. הוא ניתח את הוראות תקנה 9, ובחן את מסקנתה של הועדה הרפואית על רקע השאלה האם מחלת הנפש צמחה מתוך הפציעה, נשוא הנכות המוכרת. הועדה מצאה כי אין גורם מקשר בין שתי המחלות. בית המשפט בחן את חוות הדעת הרפואית מטעם המבקש אשר לפיה קיים קשר סיבתי בין המחלה הנפשית לבין הפציעה, אולם לא ראה להעדיפה על פני החלטת הועדה, המורכבת משני פסיכיאטרים מומחים, אשר בדקה את המבקש בדיקה יסודית והסתמכה על ידע רפואי קיים. אי לכך, לא ראה בית המשפט להתערב במסקנות הועדה.

4.בבקשה לפנינו עותר המבקש לבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי ולקבוע כי יש להכיר בפגימה הנפשית שלו כפגימה מוסבת על פי תקנה 9 לתקנות הנכים, או, לחילופין, כפגימה שנוצרה במהלך השירות ועקב השירות. לחילופין, הוא מבקש כי התיק יוחזר לועדה הרפואית העליונה כדי שתדון שוב במסגרת תקנה 9, או במסלול המקורי של תביעת המבקש כתביעה מכח מהלך השירות ועקב השירות לאחר שהמבקש יספק מידע רפואי נוסף.

5.דין הבקשה להידחות. עניינו של המבקש נבדק מספר פעמים בידי הועדות המקצועיות המוסמכות ונדחה, משלא הונחה תשתית עובדתית – רפואית המצביעה על קשר סיבתי בין מצבו הנפשי לבין שירותו הצבאי, או לבין פגימה מוכרת במסגרת תקנה 9 לתקנות הנכים. הבחינה העובדתית והרפואית של מצב המבקש נעשתה באורח קפדני ויסודי ומעבר למהלך הבחינה המקובל במובן זה ששתי ועדות רפואיות עליונות בהרכבים שונים בדקו את עניינו של המבקש ולא מצאו קשר ענייני בין המצב הנפשי ממנו הוא סובל לבין השירות הצבאי או לבין פגימתו המוכרת. בנסיבות אלה, לא ראה בית משפט של ערעור להתערב, ואין אף מקום להתערבות בית משפט זה משעניינו של המבקש מעוגן בנסיבות פרטניות שאינן מעלות שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית או ציבורית הראויה להידון בגלגול נוסף (רע"א 1136/98 מלמד נ' קצין התגמולים, תק-על 98 (2) 688).

הבקשה נדחית.