רע"א 965/13 אקסטרימפארק בע"מ נ. חברת חוף בת ים לפיתוח ויזמות בע"מ

1.

המבקשת התקשרה עם המשיבה בהסכם לתיכנון, הקמה, הפעלה וניהול של מרכז לבילוי ולספורט אתגרי בתחומי העיר בת-ים. בחודש מאי 2006 נמסרה למבקשת הודעה על זכייתה במכרז, ובהמשך חתמו הצדדים על הסכם להקמת הפרויקט. בסופו של יום, הפרויקט לא יצא אל הפועל, ובעקבות זאת הגישה המבקשת כנגד המשיבה תביעה לפיצויי הסתמכות בגין הפרת ההסכם. בית משפט קמא פסק לזכות המבקשת את מלוא הסכום שנתבע על ידה בסך של כ-2.8 מיליון ₪, לאחר שהגיע למסקנה כי המשיבה הפרה את ההסכם בכך שלא פעלה להשגת אישורו של שר הפנים לפרוייקט, אישור שהיה בגדר תנאי מתלה לביצוע ההסכם.

2.

המשיבה עתרה לבית משפט קמא בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, ובית משפט קמא נעתר לבקשתה בכפוף לכך שמלוא סכום פסק הדין, בצירוף ההוצאות שנפסקו, יופקדו ב קופת בית

המשפט. כך אכן נעשה על ידי המשיבה.

3.

על החלטה זו נסבה הבקשה שבפניי. המבקשת הלינה על כך שבית משפט קמא לא נימק את החלטתו, וסטה מההלכה לגבי עיכוב ביצוע פסק דין כספי.

אומר בקצרה כי דין הבקשה להדחות. אכן, ברגיל אין מקום לעכב פסק דין כספי (ראה, לדוגמה, ע"א 7017/12 סיגמא וויב בע"מ נ' אנקום גרופ בע"מ בפסקה 11 והאסמכתאות שם (2.12.2012)). אולם במקרה דנן, מצאתי כי אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא, בהתחשב בפרמטרים הבאים:

סיכויי הערעור – מבלי לקבוע מסמרות כלשהם, דומה כי הערעור שהגישה המשיבה אינו מופרך. כך, לדוגמה, בפסק הדין נקבע כי הודעת הביטול נשלחה לאחר שהמבקשת פנתה אל המשיבה מספר רב של פעמים ונתנה לה הזדמנות לקיים את חלקה בחוזה. ברם, בכל התכתובת שהתנהלה בין הצדדים במהלך השנים 2006-2009, המבקשת לא התרתה במשיבה ולו פעם אחת על כוונתה לבטל את ההסכם. המבקשת פנתה למשיבה בתלונות שונות במכתבה מיום 29.5.2008, וביום 28.1.2009 נשלחה הודעת ביטול, מבלי שניתנה כל

התראה קודמת. לכך יש להוסיף, כי בניגוד לכאורה לקביעת בית משפט קמא לפיה נראה כי המשיבה היתה מעוניינת בביטול הפרוייקט, הרי שבפרוטוקול מועצת העיר מיום 23.1.2008 אישרה העירייה את קידום הפרוייקט וחתימת חוזה חכירה לכ-24 שנים.

מאזן הנוחות (קושי בהשבת הכספים ) - המבקשת היא חברה שהוקמה אך ורק לצורך הפרוייקט, אין לה הון עצמי או כל מקור הכנסה, ובעל מניותיה הוא תושב חוץ. בנסיבות אלה, דומני כי לא ניתן להסתפק בערבותו האישית של בעל המניות, ויש מקום לחשש אותו הביעה המשיבה, כי אם יתקבל ערעורה יהיה זה בלתי אפשרי או קשה ביותר להשיב את המצב לקדמותו ולהיפרע חזרה את הכספים ששולמו.

לא נעלם מעיני כי המבקשת הציעה לשעבד דירה שבבעלותו של בעל המניות במבקשת, כנגד קבלת כספי פסק הדין. אולם מדובר בהצעה בעלמא, שלא נסמכה על חוות דעת שמאי, וברי כי נכס משועבד אינו בטוחה השווה במשקלה לערבות בנקאית.

4.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה. המבקשת תשא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ₪.