רע"א 9706/08 כלל חברה לביטוח בע"מ נ. יהודית כהן נח

1.

לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' עמית ) שבגדרה נדחתה בקשת המבקשת לערער על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט ש' לבנוני ). בהחלטה אחרונה זו נקבע כי "שוד הדרכים" שלו נפלה המשיבה קרבן, מהווה "תאונת דרכים" לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ).

2.

המשיבה הגישה תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים וטענה כי האירוע שבו נפגעה מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותו בחוק. בהסכמת הצדדים הוחלט על פיצול הדיון לשניים: מתן הכרעה בשאלת החבות, קרי, האם האירוע מהווה תאונת דרכים אם לאו, ורק לאחר מכן, במידת הצורך, קיום דיון בשאלת הנזק. במסגרת הדיון בסוגית החבות התברר שנסיבות האירוע (אשר נקבעו למעשה בהליך פלילי נפרד שעסק בעניין) אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים. בתאריך 17.11.2002, בשעת לילה, עצרה המשיבה את רכבה – מבלי לדומם את המנוע – על יד בית חברתה על מנת לאפשר לזו האחרונה לרדת מן הרכב. באותו הרגע הותקפו המשיבה וחברתה על ידי שלושה צעירים חמושים באולרים, אשר השליכו אותן מן הרכב, ולאחר שהכו ופצעו אותן, חטפו את הרכב ונמלטו מן המקום. המבקשת טענה שהאירוע אינו מהווה תאונת דרכים ולכן כפרה בחבותה.

3.

על רקע עובדות אלה, ולאחר סקירת הפסיקה והספרות בנושא, החליט בית משפט השלום שהאירוע – "שוד דרכים" – מקיים את ההגדרה של תאונת דרכים. בית המשפט קבע כי כוונתם הדומיננטית של התוקפים הייתה לגנוב את הרכב וכי החבלות שגרמו התוקפים למשיבה נעשו כדי לממש את כוונתם זו. המשיבה, כך הודגש, הייתה קרבן מזדמן והבחירה ברכבה הייתה אקראית לגמרי. נוכח האמור קבע בית המשפט כי "השימוש ברכב תרם תרומה רלבנטית להתרחשות הנזק". עוד נקבע כי אין להחיל על האירוע את החזקה הממעטת שבהגדרת "תאונת דרכים", המורה כי לא יראו כתאונת דרכים "מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי" (סעיף 1 לחוק הפיצויים; להלן: החזקה הממעטת ). עוד ציין בית המשפט כי "לדאבון הלב" שוד דרכים הפך סיכון טבעי המתלווה לתנועה בדרך ולאירוע "שכיח".

4.

כנגד החלטת בית משפט השלום הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור. ביום 2.10.2008 נדחתה הבקשה על ידי בית המשפט המחוזי מבלי שנדונה לגופה. בבסיס ההחלטה עמדה ההלכה "לפיה מקום בו הוחלט על פיצול הדיון בין שאלת החבות לשאלת הנזק, לא תינתן רשות ערעור על החלטת הביניים של הערכאה הדיונית בשאלת החבות, כל עוד לא פסקה הערכאה הראשונה בעניין הפיצויים". בית המשפט ציין שאין להחלטה השפעה בלתי הדירה על הצדדים או על המסלול הדיוני. יתרה מכך, צוין כי, ככל הנראה, המשך הדיונים בהתייחס לסוגית הנזק לא יהיו כרוכים במשאבים ניכרים וזאת בהתחשב בכך שהמוסד לביטוח לאומי כבר פסק למשיבה שיעור מסוים של נכות צמיתה. משכך, נקבע כי למבקשת תהא אפשרות לערער על החלטת בית משפט השלום בנושא החבות במסגרת הערעור על פסק הדין כולו, קרי לאחר שתידון שאלת הנזק. בקשת רשות הערעור שלפניי מופנית כנגד החלטה זו.

5.

המבקשת טוענת כי דיון לגופו של עניין בבקשתה בבית המשפט המחוזי עשוי היה לייתר את המשך הדיון בבית משפט השלום. עוד נטען כי נסיבות המקרה אינן באות בגדר "תאונת דרכים" על פי חוק הפיצויים וכי הנזק לא נגרם עקב השימוש ברכב למטרות תחבורה, שכן פגיעתה של המשיבה הייתה תוצאה ישירה ובלעדית של מעשה התקיפה והשוד. לטענתה, המעשים הפליליים כוונו לגרימת הנזק לגופה ולרכושה של המשיבה. כמו כן נטען כי לא מתקיים במקרה זה קשר סיבתי משפטי כנדרש בכגון דא. המשיבה מצידה סומכת ידיה על מסקנתו של בית משפט השלום כי אכן מדובר במקרה זה בתאונת דרכים. היא סבורה כי יש אכן מקום לכך שתקבע הלכה מנחה בסוגיה שעל הפרק.

6.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובנספחיהן החלטנו ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה – ולקבלו. בנסיבות המקרה, ולאור השאלה המשפטית המתעוררת במקרה זה והתועלת שתצמח מהכרעה בה בשלב זה של ההליך, לא ראינו לילך בדרך שהלך בה בית המשפט המחוזי, לאמור, הימנעות מבחינת שאלת האחריות לגופה עובר למתן פסק-הדין הסופי (השוו רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוחו בע"מ נ' אלוש (לא פורסם, 25.6.2007) פסקות 4-3).

7.

האם האירוע דנן – תקיפת המשיבה וחברתה ופציעתן על ידי הגנבים במהלך גניבת הרכב – מהווה תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים? התשובה היא שלילית. את השאלה ראוי לבחון במסגרת הבחינה הרב שלבית הרגילה. בראש ובראשונה יש לבחון אם נסיבות המקרה מקיימות את יסודות ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים כמשמעותה בסעיף 1 לחוק הפיצויים. במקרה זה לא ארע נזק גוף כתוצאה משימוש ברכב, כמשמעותו בחוק. כלי הרכב שימש (הוא עצמו או סביבתו הקרובה) כזירה להתרחשות המאורע המזיק. מאורע זה אינו פועל יוצא של השימוש ברכב. לא נתקיימה כאן גם אחת מן החזקות המרבות המחילות את החוק על המאורע גם בלא שנתקיים "שימוש ברכב" כמשמעותו בחוק. די בכך כדי לקבוע כי לא התרחשה במקרה שלפנינו תאונת דרכים לצורך חוק הפיצויים. אין לקבל את עמדת בית משפט השלום כי "מדובר באירוע שכיח שהפך להיות לסיכון טבעי המתלווה לתנועה בדרך". המקרה אינו מן הסיכונים הנובעים באופן טיפוסי מהשימוש ברכב למטרות תחבורה, וזאת הגם שהנזק למשיבה נוצר בהקשר לאירוע שמטרתו הסופית הייתה גניבת הרכב.

8.

למעלה מן הדרוש, יאמר כי אפילו היינו מגיעים למסקנה שונה – בשלב זה של הבחינה – לא הייתה קמה תחולה לחוק בשל הוראתה של החזקה הממעטת. החזקה הממעטת נועדה להוציא מגדר הגדרת "תאונת דרכים" – אפילו הייתה מתקיימת – אירוע מסוג זה: "תכלית החזקה הממעטת הינה להוציא מגדר החוק סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה"; "החזקה הממעטת, לפי לשונה ותכליתה, מוציאה מגדר תחולת חוק הפיצויים כל מעשה שנעשה בכוונה לגרום נזק לגופו או לרכושו של אדם" (ראו רע"א 855/04 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' אל אסד , פ"ד נח(5) 493, 497 (2004)). המשיבה הוכתה ונחבלה באופן ישיר על ידי התוקפים-גנבים והנזק שנגרם לה הוא פועל יוצא של מעשה ידיהם. כוונתם של התוקפים כאשר הכו אותה הייתה לגרום לה נזק, להרחיקה מן הרכב ולאחר מכן לגנוב אותו. הנזק שנגרם למשיבה הוא תוצאה ישירה של המעשה המכוון, והוא לא נעשה "על ידי השפעתו של המעשה על השימוש הרכב המנועי".

9.

אשר על כן, הערעור מתקבל, באופן שייקבע כי האירוע שבו נפגעה המשיבה אינו מהווה "תאונת דרכים". בית משפט השלום ישלים את ההליך שלפניו בהתאם. ההוצאות שנפסקו בבית משפט השלום יבוטלו, ובנסיבות המקרה, אין צו להוצאות בערכאה זו.