רע"א 9790/09 פלוני נ. הועדה הפסיכיאטרית המחוזית ,מזרע

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' סגן הנשיא, השופט ש' ברלינר ), בגדרו נדחה ערעור של המבקש על החלטת הועדה הפסיכיאטרית להאריך את אשפוזו עד לתאריך 14.4.2010.

2.

טרם שאני נפנה למכלול – מתחייבת הערה מקדמית וזאת בעקבות החלטתי ב-בר"ם 9791/09 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה

(לא פורסם, 24.12.2009). ה הליך שבפני סווג בבית משפט זה כבר"מ, שכן בפרוטוקול ובהחלטה של ההליך דלמטה נרשם שאלה התנהלו בבית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. יחד עם זאת על פי סעיף 29 ל חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991 (להלן: חוק טיפול בחולי נפש ), ערעור על החלטה של ועדה פסיכיאטרית, כמשמעה בחוק טיפול בחולי נפש– אמור להיות מוגש לבית המשפט מחוזי ככזה בשבתו כדן יחיד. העניין אף איננו מצוי בתחום סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים, שהרי הנושא איננו

נכלל בתוספת השנייה ל חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס- 2000 . בהתאם גם בקשת רשות הערעור שבפנינו היתה צריכה להיות מסווגת כ-רע"א ולא כ-בר"מ ולכן הוריתי כי כך ייעשה – במקביל לפרסום החלטה זו. כאן המקום להוסיף כי המסקנה והנימוקים המובאים בפיסקה 2 להחלטתי ב-בר"ם 9791/09 הנ"ל, יפים לענייננו, ולכן לא אחזור פה שוב על הדברים ואפנה מיד לדיון בבקשה עצמה.

3.

המבקש הוא גבר בן 38 המאובחן כסובל מסכיזורפניה פרנואידית ומאושפז בבית החולים "מזרע" (להלן: בית החולים ) החל מתאריך 15.2.2009, עקב מצב פסיכוטי פעיל עם סיכון פיזי לעצמו. ברקע הדברים נעיר עוד כי החל משנת 2001 היה המבקש מאושפז 14 פעמים, חלקם אשפוזים כפויים. קודם לכן שירת בצה"ל (בסדיר ובקבע) ואף עבד כשומר בחברת אבטחה פרטית. המבקש מנסה מזה מספר שנים לקדם על פי תפיסתו תוכנית שלום במזרח התיכון, ובמסגרת ניסיונותיו לבסס תוכנית זו הוא הגיע מספר רב של פעמים לתחומי הרשות הפלסטינית (לאזורים האסורים לכניסת ישראלים) וכן למצרים. לדבריו הוא אף חצה את הגבול לירדן ושהה שם עד שנעצר והוחזר ארצה. גורמי המקצוע הרלבנטיים סבורים שפעולותיו של המבקש במסגרת תוכניתו – מודרכות על ידי מחשבות-שווא ולכן הם סבורים כי הוא מהווה למצער סיכון לעצמו בעת שהוא חוצה גבולות ללא רשות.

4.

המבקש אושפז כאמור בבית החולים בתאריך 15.2.2009 לאחר ניסיון אובדני קשה מצידו. מאז הוא מאושפז בכפייה, מכוח החלטות שונות של הוועדות הפסיכיאטריות שבחנו את עניינו. יוער, כי בבקשה המקורית שהוגשה מטעם בית החולים לוועדה הפסיכיאטרית צוין כי לפני ניסיון ההתאבדות, המבקש נכנס לשטח רצועת עזה, ניסה ליצור מגע עם הרשויות שם ובאותו יום גם ניסה לחצות את הגבול למצרים ולהיפגש עם נשיא מצרים. כתוצאה מכישלון ניסיון זה הוא ניסה להתאבד (כך לדבריו). בתאריך 18.5.2009 ניסה המבקש לברוח מהמחלקה בה הוא מאושפז בבית החולים, אך ניסיון זה כשל.

5.

בתאריך 16.6.2009 שב ופנה בית החולים לוועדה הפסיכיאטרית בבקשה להאריך את אשפוזו של המבקש, זאת אף על פי שחל שיפור מסוים במצבו. בדיון שנערך בפני הוועדה הוארך אשפוזו של המבקש בהסכמתו. בתאריך 14.7.2009 התבקשה הוועדה לשוב ולהאריך את אשפוזו של המבקש, נוכח העובדה שלא חל שינוי מספיק במצבו המאפשר את שחרורו. הוועדה האריכה את האשפוז לאחר ששמעה מפי המבקש על תוכניותיו להגיע לאיראן וללבנון דרך סוריה וירדן. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, שהחליט לקבל את הערעור ולאפשר למבקש לצאת לחופשות קצרות מבית החולים, בליווי, אחת לשבוע.

המבקש הוצא לחופשה, אשר במהלכה עזב את בית הוריו. כשחזר לבית החולים מיוזמתו סיפר כי נסע למצרים וחצה את הגבול. עם זאת, לדבריו, כשסיפר לזקיף על תוכניתו להיפגש עם הנשיא מובארק, הוא הוחזר לישראל. נוכח האמור, המחלקה שבה ופנתה לוועדה הפסיכיאטרית בבקשה להמשיך את אשפוזו של המבקש. הוועדה הפסיכיאטרית חזרה וקבעה כי מן המבקש נשקפת מסוכנות עצמית גבוהה וכן מסוכנות לזולת. הוועדה גם שקלה בהחלטתה את דברי אביו של המבקש, לפיהם אם ישוחרר בנו הוא ישמור עליו וימנע ממנו להגיע למקומות מסוכנים. על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה.

בית המשפט הנכבד קמא דחה את ערעור המבקש בציינו כי המבקש פועל על סמך מחשבות שווא ואיננו עומד בתנאים שהוטלו עליו לשם יציאה לחופשות. בית המשפט הנכבד קמא הוסיף וציין כי גם אם מטרותיו של המבקש הן נאצלות, הרי שהן נובעות ומוכתבות על ידי מחשבות השווא שלו ואלו מביאות אותו לנקוט בצעדים בלתי צפויים, המסכנים אותו בעת שהוא חוצה את הגבול.

על פסק דין זה הגיש המבקש בקשת רשות ערעור זו.

6.

לאחר הגשת בקשת רשות הערעור, נערכה למבקש, בתאריך 14.12.2009, הערכה רפואית נוספת, ממנה עולה כי המבקש עודנו שרוי במצב פסיכוטי כרוני פעיל והוא נחוש בדעתו לנסוע לארצות ערב. נקבע עוד כי השיפוט ובוחן המציאות שלו פגומים באופן משמעותי.

7.

בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי הסיבה להמשך אשפוזו בכפייה היא תוכנית השלום אותה הוא מנסה לקדם, ומכיוון שאיננו עומד לשנות את דעתו לגבי תוכנית השלום שלו–אין כל צפי לשחרורו. המבקש טוען כי עילת האשפוז המקורית – ניסיון התאבדותו – איננה חלה עוד כיום ובהתאם אין הצדקה להמשיך את אשפוזו. המבקש מוסיף וטוען כי אין כל ראיות המעידות על סיכון מיידי פיזי המצדיק אשפוז כפוי שלו, ובוודאי שלא את הארכתו לתקופה של עוד שישה חודשים. עוד טוען המבקש כי בית המשפט אישר הארכה גורפת של האשפוז לשישה חודשים, מבלי שבית החולים נקב בזמן הדרוש לאשפוז. לגבי פעולותיו של המבקש, מציין בא-כוחו כי הוא בסך הכל עבר את הגבול למדינה שאיננה מדינת אויב (מצרים), עם דרכון בתוקף ובמעבר גבול מסודר, ומכך אין ללמוד איפוא על סיכון לעצמו, או לזולתו.

8.

המשיבים סבורים כי אין עילה ליתן כאן רשות ערעור, נוכח העובדה שאין מדובר בשאלה משפטית כללית, או בעלת חשיבות ציבורית, אלא בשאלה פרטנית בעניינו של המבקש. לגוף הדברים טוענים המשיבים כי המבקש מסוכן לעצמו ולאחרים והמשך אשפוזו חיוני לשם הגנה על שלומו ועל שלום הציבור. עניינו של המבקש, טוענים המשיבים, איננו בגדר "מקרה גבולי", מה גם שהמסקנה שהעולה מהחומר שהוצג בפני הוועדה הפסיכיאטרית ובפני בית המשפט הנכבד קמא היא כי נשקף מן המבקש סיכון פיזי מיידי, למצער לעצמו, שמחייב את המשך אשפוזו בכפייה. המשיבים מוסיפים וטוענים כי הוועדה רשאית היתה לקבל את החלטתה בהתבסס על חומר שהתווסף בעניינו של המבקש מאז שהוגשה הבקשה המקורית לאשפזו, ובהתאם זוהי החלטה סבירה ונכונה, שבדין אושרה על ידי בית המשפט הנכבד קמא.

באשר לטענת המבקש כי בית החולים לא נקב במשך האשפוז ההכרחי, מציינים המשיבים כי הוועדה הפסיכיאטרית ממילא מוסמכת להאריך את האשפוז לתקופה של עד שישה חודשים, ללא תלות בבקשת בית החולים, כך שאין בדבר כל פגם. למעלה מן הצורך מוכנים המשיבים לאפשר את הבאת עניינו של המבקש בפני הוועדה הפסיכיאטרית במועד מוקדם יותר.

לבסוף מציינים המשיבים כי רק באחרונה הסתיים ניסיון של חולה אחר להיכנס לרצועת עזה (מתוך כוונה אותה ראה בעיני רוחו: לחלץ את החייל גלעד שליט)– במותו של אותו אזרח באופן טראגי ומצער (ראו: סעיף 56 לתגובת המשיבים).

9.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתגובה לה, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות . באי-כוחו המלומדים של המבקש העלו בבקשה טענות משפטיות ואף חוקתיות רבות, אולם למעשה הם חוזרים על טענות שהועלו בפני בית המשפט הנכבד ומרביתן נדחו על ידו, ואינני רואה טעמים המצדיקים מתן רשות ערעור בבקשה זו על פי ההלכה הרלבנטית לעניין זה (השוו להחלטתי ב-בר"ם 9791/09 הנ"ל).

גם לגוף הדברים, סבורני, לאחר עיון במסמכים הרבים שהוגשו לעיוני, כי לא נפל פגם בהחלטת הוועדה הפסיכיאטרית בדבר המשך אשפוזו של המבקש. גורמי המקצוע מעריכים כי מן המבקש נשקפת מסוכנות עצמית ומסוכנות לזולת – לא בגלל תוכנית השלום שלו (כפי שב"כ המבקש טוענים), אלא בגלל ניסיונותיו לקדמה הלכה למעשה, על ידי כניסה לאזורים האסורים לכניסת ישראלים מחמת מסוכנותם. המבקש מוכיח במעשיו כי גם כשנעשה ניסיון לאפשר לו לצאת לחופשה, בתנאים מסוימים – הוא לא עמד בתנאים אלה והמשיך לנסות לעבור את הגבול. דברים אלה מלמדים כי בשלב זה המבקש עודנו מהווה סיכון משמעותי, למצער לעצמו, במידה כזו שאיננה מאפשרת את שחרורו. עם זאת רשמתי לפני את הצהרת המדינה לפיה תהיה מוכנה להביא את עניינו של המבקש לדיון מוקדם יותר בפני הוועדה, כאמור בסעיף 47 לתשובתה והנני מצפה כי כך ייעשה בזמן הקרוב.

10.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.