רע"א 9807/17 יוסף רפפורט נ. מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (רע"א 14753-07-17, כבוד השופטת ח' קיציס ) אשר דחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה (ת"א 36355-07-16, כבוד השופטת א' רוטקופף ) , במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים להורות על תיקון כתב תביעה שהוגש כנגדם.

1.

המבקשים הם בני רשות בנחלה אשר בבעלות קק"ל ובניהול המשיבה. בשנת 2012 הגישה המשיבה תביעה כנגד המבקשים למתן צווי פינוי והריסה ולמתן צו מניעה קבוע ביחס למבנים 6, 8 ו-14 שבנחלת המבקשים (להלן: התביעה הראשונה ). בשנת 2014, עת התביעה מתבררת, בית משפט השלום נתן למשיבה היתר לפיצול הסעדים, תוך קביעה שטרם התגבשו הסעדים הכספיים להם זכאית המשיבה. בשנת 2016 ניתן פסק דין שקיבל את תביעת המשיבה על מכלול סעדיה. המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין, ובמקביל המשיבה הגישה תביעה כספית לחייב את המבקשים בתשלום דמי שימוש והשבת רווחים שהופקו שלא כדין ביחס למבנים 6, 8, 9, 12, 14 בנחלה (להלן: התביעה השנייה ).

בערעור על פסק הדין שהגישו המבקשים בעקבות ההכרעה בתביעה הראשונה הוחלט כדלהלן:

"פסק הדין לעניין מבנה 14 יעמוד בעינו. מעבר לכך, פסק הדין של בית משפט קמא יבוטל, מבלי שיש בכך מעשה בית דין, וכל צד שומר על זכויותיו וטענותיו. ההחלטה בעניין פיצול סעדים לעניין מבנה 14 תעמוד בעינה [...]"

לנוכח פסק דין זה (ע"א 17175-02-16, כבוד השופטים מ' נד"ב , ב' טולקובסקי ו א' פורג ), המבקשים הגישו במסגרת התביעה השנייה בקשה לסלק על הסף את כל עילות התביעה של המשיבה ביחס למבנים 6, 8, 9, 12 בנחלה, שכן לטענתם, מפסק הדין בערעור עולה כי המשיבה רשאית לתבוע בגין מבנה 14 בלבד. הערכאה הדיונית דחתה את בקשת המבקשים "במידת הזהירות המתבקשת בשים לב לשלב בו מצוי הדיון". הודגש כי סילוק תובענה על הסף הינו צעד קיצוני אשר יעשה בו שימוש רק במקרים חריגים. הוסף, כי במקרה זה, פסק הדין בערעור ציין מפורשות כי הוא אינו מקים מעשה בית דין. אף בקשת רשות הערעור נדחתה, כאמור. בית המשפט המחוזי הבהיר כי במקרנו כלל לא היה נדרש היתר לפיצול סעדים, שהרי התביעה הראשונה הוגשה בעילה של הפרת הסכם משבצת בין הצדדים, בעוד שהתביעה השנייה מבוססת על עילת עשיית עושר ולא במשפט ובמסגרתה נדרש תשלום בעבור שימוש במחוברים שהוקמו שלא כדין. על כן, נדחתה הבקשה למתן רשות ערעור.

מכאן הבקשה שבפניי, במסגרתה המבקשים טוענים כי הסעד שהתבקש הינו תיקון כתב תביעתה של המשיבה, ואילו ערכאות קמא יצאו מתוך נקודת הנחה כי הסעד הינו מחיקת התביעה על הסף. עוד נטען כי ערכאות קמא התעלמו מפסק הדין בערעור אשר קבע כי ההחלטה בעניין פיצול סעדים לעניין מבנה 14 תעמוד בעינה. בנוסף, נטען כי ערכאות קמא העלימו עין מכך שהמשיבה צירפה עילות נוספות ומבנים חדשים לכתב התביעה השני, שלא קיבלו אישור במסגרת ההחלטה על פיצול הסעדים.

2.

בפתח הדברים אפנה לטענת המבקשים כי הסעד שנתבקש על ידם היה תיקון כתב התביעה, ולא מחיקת התביעה על הסף. בחינת בקשות המבקשים בערכאות קמא מעלה כי הם עצמם לא ערכו הפרדה בין מחיקת התביעה לבין תיקון כתב התביעה, ולא הבהירו מה נפקות ההבדל בין מחיקת התביעה ביחס למבנים 6, 8, 9, 12 לבין תיקון כתב התביעה כך שלא יכלול התייחסות למבנים האמורים. ואכן, נראה כי הוראה של בית המשפט לתקן את כתב התביעה כך שלא יכלול התייחסות לחלק מהמבנים משמעה מחיקת התובענה ביחס לאותם המבנים. על כן, לא נפל פגם בדרך סיווג הבקשה על ידי ערכאות קמא.

עתה נפנה לסוגיה העומדת בליבת בקשה זו ועניינה בהיתר לפיצול סעדים. על פי תקנות 44 ו-45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת תובענה. מי שלא תבע את כל הסעדים להם זכאי מכוח העילה, לא יגיש לאחר מכן תובענה בשל הסעדים שלא תבע, אלא אם כן התיר זאת בית המשפט. עם זאת, הפסיקה הכריעה זה מכבר כי תביעה לסילוק יד ותביעה לדמי שימוש ראויים הינן שתי עילות תביעה נפרדות, ואין מדובר בשני סעדים בגין אותה עילת תביעה. עילת התביעה לסילוק יד, כך על פי הפסיקה, מבוססת על ביטול הרשות שניתנה להתגורר בנכס, ואילו יסודות התביעה לדמי שימוש ראויים נטועים בדיני עשיית עושר ולא במשפט (רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי , פ''ד נז(3) 943, 960-959 (2003) (להלן: עניין חיר ) ; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 307-306 (מהדורה 12, 2015) ) . הנה כי כן, במקרים מסוג זה אין צורך לבקש היתר לפיצול סעדים, אלא לתובע הזכות לתבוע בגין העילות השונות בהליכים נפרדים.

מקרנו תואם את ההלכה המתוארת. התביעה הראשונה עניינה בתביעה לסילוק יד של בר-רשות, בדומה לעניין חיר , ואילו התביעה השנייה עוסקת בדמי שימוש ראויים והיא נטועה, כפי שאף ציין בית המשפט המחוזי, בדיני עשיית עושר ולא במשפט. על כן, המשיבה לא נדרשה לקבל היתר לפיצול הסעדים והיא הייתה רשאית להגיש את התביעות בנפרד, לנוכח העילות הנפרדות. הווה אומר – התביעה השנייה אינה נגזרת מן התביעה הראשונה. לכך יש להוסיף כי התביעה הראשונה הסתיימה מבלי שניתן מעשה בית דין, ועל כן המשיבה אינה מנועה מלעמוד על זכותה לקבל דמי שימוש ראויים.

לכך יש להוסיף את הזהירות שהערכאות השיפוטיות נדרשות להפגין בבואן לעשות שימוש בסמכותן לדחות טענות על הסף. זאת, לנוכח ההשלכה הקשה שעלולה להיות לכך על הצד שטענתו נדחתה ומתוך הבנה כי ככלל – זכות הפנייה לערכאות דורשת דיון לגופה של טענה. אין למהר לנעול את הדלת בפני הפונה לבית המשפט ( רע"א 6617/14 תל אור ניהול ונכסים בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל , פסקה 2 (2.4.2015); ע"א 7218/10

שיליאן נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ , פסקה 10 (29.1.2012) ). ערכאות קמא הפגינו את הזהירות המתבקשת בקובען כי אין המדובר במקרה חריג המצדיק מחיקת חלקים מן התביעה על הסף.

בשולי הדברים אפנה לטענת המבקשים כי המשיבה אינה יכולה לתבוע בתביעה השנייה בגין המבנים שלא נכללו בתביעה הראשונה. כמענה לכך אין לי אלא להפנות ל תקנה 46 לתקנות אשר מבהירה כי תובע רשאי לאחד לתובענה אחת מספר עילות. בהתאם, למשיבה שמורה הזכות לכלול בתובענה השנייה אף עילות ומבנים שלא נכללו בתובענה הראשונה.

3.

סוף דבר, הבקשה נדחית. בהיעדר תגובה, לא יעשה צו להוצאות.