רע"א 6617/14 תל אור ניהול ונכסים בע"מ נ. מנהל מקרקעי ישראל

בקשה למתן רשות ערעור, על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 14749-05-12, כב' השופטת ש' שטמר ) לדחות על הסף אחת מעילות התביעה שהגישה המבקשת כנגד המשיבה.

1.

המבקשת היא חברה בע"מ, החוכרת מספר חלקות מקרקעין מן המשיבה – רשות מקרקעי ישראל. המבקשת הגישה תביעה כנגד המשיבה בעילות שונות, המבוססות ברובן הגדול על שינוי גבולות המקרקעין שהוחכרו לה באמצעות תכנית. לטענתה, השינויים שנערכו פוגעים בשווי זכויותיה במקרקעין. עוד נטען כי, בין היתר, מנעה ממנה המשיבה הגשת תביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, בכך שהסתירה את קיומה של תכנית המתאר ששינתה את גבולות החלקות (להלן: התכנית ). בית המשפט המחוזי דחה טענה זו על הסף, בקבעו כי המבקשת הודתה בכתב התביעה כי ידעה על התכנית מספר חודשים לאחר אישורה – מועד בו ניתן היה להגיש תביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. כנגד החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני.

בפי המבקשת שתי טענות מרכזיות. במישור הפרוצדורלי נטען כי החלטה זו ניתנה מבלי שהמשיבה ביקשה זאת, ומבלי לתת לה הזדמנות להתגונן מפניה. במישור המהותי נטען כי לאחר שלמדה על אישורה של התוכנית, המשיבה הוסיפה וטענה כי התוכנית אינה חלה על המקרקעין מושא המחלוקת. בכך המשיכה להטעותה ולמנוע ממנה את הגשתה של תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. מנגד, סמכה המשיבה את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי.

2.

לנוכח התהיות שהועלו על ידי המבקשת, בדבר סיווג ההליך הערעורי, נפתח בסוגיה זו. עסקינן בבקשת רשות ערעור ולא בערעור בזכות. הסיבה לכך נעוצה ביתר העילות שנותרו למבקשת ובסעד המבוקש: למבקשת נותרו עילות נוספות הקשורות לעילה שנדחתה, אשר מבוססות באופן חלקי על אותם אדנים עובדתיים. הסעד המבוקש אף הוא דומה – פיצוי כספי בשווי הזכויות שנפגעו. ההחלטה לא שללה אפוא את הסעד הסופי המבוקש או סיימה את התביעה בעניינו של מי מן הצדדים. חלק מיסודות העילה שנדחתה אף עתידים להמשיך ולהתברר בהליך קמא. על כן מדובר בהחלטת ביניים (ראו אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 660-659 (2013) (להלן: גורן ); ע"א 8897/11 חנין עאמר אבו אלקיעאן נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (17.01.2012)).

ומכאן לגופה של בקשה. תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה דחייה על הסף, טומנת בחובה שני צדדים. הצד הראשון הוא הסמכות הרחבה המוענקת לבית המשפט לסיים את ההליך כבר בשלב המקדמי. בית המשפט רשאי להעלות את העניין מיוזמתו ואין הוא חייב – כטענת המבקשת – להתבסס על טענות הצד שכנגד (ראו בע"מ 10497/08 פלונית נ' פלוני (15.02.2009); גורן 386-385). לשון התקנה אך מבססת את רוחב כוחה של הערכאה המבררת בכגון דא: "בית המשפט [...] רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה: [...] כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע". הרציונל בצד זה של המטבע הוא כי אין טעם לנהל הליך שתוצאותיו ידועות מראש. השקעה כזו מיותרת, ואף באה על חשבון תיקים נוספים התלויים ועומדים.

הצד השני של המטבע הוא כי יש לעשות שימוש בסמכות זו בזהירות רבה. על בית המשפט להפעיל את סמכותו לדחיית טענות על הסף בצמצום, לנוכח ההשלכה הקשה שעלולה להיות לכך על הצד שטענתו נדחתה (ע"א 7218/10 יוסף שיליאן נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ , פסקה 10 (29.01.2012)). הרציונל הוא כי אין למהר ולנעול את הדלת בפני הפונה לבית המשפט. זכות הפנייה לערכאות ככלל, דורשת דיון לגופה.

ניתן למזג את שני הצדדים של מטבע הדחייה על הסף ואת שני הרציונלים באופן הבא: במקום שבו ברור כי לא תצמח כל תועלת מהמשך ניהול ההליך, ואפשר להכריע בו כבר עתה – יש לנהוג כך. ברם, היה והמקרה אינו מתאים, תהיה זו שגגה חמורה, שאף פוגעת בזכות התובע, לסיים את ההליך בלי הבירור העובדתי הנדרש. רק אם ברור כי אין צורך בבירור, דין התביעה או חלקה להידחות על הסף. צא ולמד כי הזהירות פועלת לשני הכיוונים. הבירור נחוץ כדי להניח את התשתית העובדתית של המקרה בפני בית המשפט. ברם, אם המצב המשפטי מוביל לדרך אחת, ובדרך כלל הכוונה לשאלה דיונית כגון סמכות או התיישנות – ניתן להניח בצד את המחלוקת העובדתית העולה מכתבי הטענות. או אז, למעשה, בית המשפט מניח כי העובדות הן כטענת התובע, ואם בכל זאת מורה הוא על דחיית התביעה – העדר הבירור אינו פוגע בזכויות התובע.

3.

יוזכר כי במקרה הנוכחי לא מדובר בדחיית התובענה כולה, אלא בדחיית אחת מן העילות, כאשר המבקשת עדיין יכולה לזכות בסעד המבוקש על יסוד יתר טענותיה, ככל שאלה תתקבלנה. טענה נוספת של המבקשת היא, כאמור, שהיא לא קיבלה הזדמנות להתמודד עם סוגיית הדחייה על הסף, מפני שבית משפט קמא החליט בעניין מבלי לבקש את תגובתה.

דעתי היא כי המבקשת צודקת בטענה זו, אך לא יהיה בכך להועיל לה במסגרת הבקשה שלפני. הטעם לצדקת הטענה הוא שגם אם בית המשפט רשאי לדחות תביעה על הסף מיוזמתו – והוא אכן רשאי – אף כללי הצדק הטבעי דורשים להעניק הזדמנות למתדיין להביע את עמדתו. המקרה שבפנינו ממחיש בצורה יפה את הצורך להקפיד על מתן זכות טיעון לצדדים, באופן שאינו עומד בסתירה לסמכותו של בית המשפט לדחות תביעה על הסף מיוזמתו, ואף בנימוק שלא הועלה על ידי הנתבע.

המשיבה הגישה בקשה לדחייה על הסף, שנשענה על מספר טיעונים. בית המשפט אחז בנימוק אחר. אין בכך פסול. ואולם, משהתברר כי כך הם פני הדברים, היה עליו לבקש את תגובת המבקשת. ניתן היה למשל לבקש מהצדדים, במסגרת הבקשה, להתייחס לטענה נוספת שבכוחה להביא לדחייה על הסף. חרף האמור, אין בכך כדי להשליך על התוצאה במקרה זה. הסיבה היא כי המבקשת לא העלתה הסתייגות משכנעת לגופה מהחלטת בית המשפט המחוזי לדחות את העילה על הסף. היא קיבלה אפוא את זכות הטיעון בדיון דנא, אך אין בטענותיה לשכנע.

מצב דומה שורר בהיבט דיוני נוסף. המבקשת הוסיפה וטענה כי היה על בית המשפט המחוזי להורות על תיקון כתב התביעה, ולא על מחיקת העילה על הסף. דא עקא, שהמבקשת לא הסבירה כיצד ניתן לתקן את כתב התביעה, או כיצד יועיל תיקון כלשהו לאור האמור. מכּתב התביעה והחומר שצורף אליו ניתן ללמוד כי המבקשת ידעה על התכנית מספר חודשים לאחר אישורה, ויכלה להגיש תביעה לפיצויים בגינה במועד זה. משידעה המבקשת על התכנית ובכל זאת נמנעה מהגשת תביעה לפיצויים, אין נפקות לשאלה האם המשיבה הסתירה ממנה מידע אודות התכנית – לפני שנודע למבקשת על קיומה של התכנית או אף לאחר מכן. בנסיבות אלה, אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

4.

הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך של 5,000 ₪.