ע"א 8897/11 חנין עאמר אבו אלקיעאן נ. מדינת ישראל - משרד הבריאות

זו נסב הערעור (שהוגש ביום 1.12.2011).

המשיבים 2 ו-3 הגישו בקשה לסילוק הערעור על-הסף מן הטעם שהחלטת בית המשפט המחוזי היא בגדר "החלטה אחרת" שלא סתמה את הגולל על ההתדיינות בשאלות האחרות השנויות במחלוקת בין הצדדים. עוד נטען כי מכיוון שמדובר בערעור הטעון רשות, מניין הימים להגשתו חלף-עבר. המערערים לעומת זאת סבורים כי בדין הוגש במקרה זה ערעור בזכות, שכן התביעה כוללת שני "ראשי רשלנות" – האחד בגין אי-ביצוע בדיקת חלבון עוברי, האחֵר בגין ליקויים הנוגעים לבדיקת האולטרא-סאונד. לטענת המערערים, בהחלטתו של בית המשפט המחוזי נדחה אחד מ"ראשי הרשלנות" (זה הנסב על בדיקת החלבון העוברי), כלומר, התביעה בעניין זה נדחתה. מדובר, אפוא, בפסק-דין – כך אליבא דהמערערים.

ביום 15.1.2012 קיימתי דיון במעמד הצדדים. בדיון הבהיר בא-כוחם של המערערים כי ההליך בבית המשפט המחוזי נמשך ביחס לכל המשיבים-הנתבעים, שכן אין בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 5.10.2011 כדי לסיים את הדיון בעניינו של מי מבעלי-הדין. עוד אישר בא-כוח המערערים כי אם תתקבלנה טענותיו האחרות לגבי רשלנותם של המשיבים, אזי אין בהחלטה מיום 5.10.2011 כדי לגרוע מן הפיצוי המגיע למערערים (זאת בסייג הנוגע לפיצוי עונשי). עם זאת, בא-כוח המערערים עמד על דעתו כי עומדת למערערים זכות ערעור על ההחלטה מיום 5.10.2011, והטעם לכך הוא שבהחלטה זו הסתיים הדיון באשר לאחת מעילות התביעה – היא העילה הנוגעת לבדיקת החלבון העוברי. לעומת זאת המשיבים (כולל המשיבה 1) שבו וטענו כי בהחלטה מיום 5.10.2011 לא הסתיים הדיון בעילת הרשלנות, אלא בית המשפט הכריע באחת המחלוקות שהתעוררו בין הצדדים במסגרת הדיון בעילת הרשלנות.

לאחר עיון בטענות הכתובות ושמיעת הטענות בעל-פה העליתי הצעה בפני בא-כוח המערערים, אך זו לא נתקבלה ובא-כוח המערערים ביקש כי אתן החלטה מנומקת בשאלת קיומה או היעדרה של זכות ערעור במקרה זה. להלן, אפוא, החלטתי.

האבחנה בין פסק-דין לבין "החלטה אחרת" נגזרת מן השאלה אם ההחלטה הנבחנת הביאה לידי גמר את העניין התלוי ועומד בבית-המשפט או חלק ממנו. המבחן המשמש ברגיל לזיהוי החלטת-ביניים לעומת פסק-דין הוא מבחן הסופיות , לאמור: האם סיים בית-המשפט בהחלטתו את הדיון בעניין המונח לפניו (ראו למשל ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט , פ"ד נא(4) 354, 362 (1997)). מדובר במבחן פורמאלי בעיקרו, המבקש לבחון אם ההחלטה מסיימת את הדיון "וסוגרת את תיק המשפט" (ע"א 226/61 דורון נ' צחובל , פ"ד טז 1911, 1919 (1962)).

מבחן הסופיות – או בלשון אחרת: מבחן "סגירת התיק" – קל ליישום במקום שבו מדובר בפסק-דין הבא בתום ההליך המשפטי. היישום עלול להיות קשה יותר כאשר בית המשפט מכריע בטענות שונות של הצדדים במהלך הדיון ולאחר מתן ההחלטה ההליך מוסיף להתקיים. "במצבים כאלו, שבהם נמשך הדיון לאחר מתן ההחלטה בפני אותו בית-משפט" – כך נפסק – "נדרש מבחן עזר, שבאמצעותו ניתן יהיה לזהות 'סופיות' הנובעת מתוצאתה של ההחלטה בהיבט הדיוני, להבדיל מתוכנה, קרי תוצאתה בהיבט המהותי" (עניין מנדלבליט הנ"ל, בעמ' 363). מבחן העזר הוא מבחן הסעד : אם ניתן או נשלל סעד כלשהו בהחלטתו של בית המשפט, הרי זה פסק-דין (ואפשר שיוכתר "פסק-דין חלקי"); ואם לאו – ב"החלטה אחרת" עסקינן, שאין היא אלא בסיס לבירור הסעד (שם; ראו גם ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ , פ"ד נד(2) 145, 155-154 (2000)).

בענייננו, אין מחלוקת כי התביעה ממשיכה להתברר לגבי כל המשיבים-הנתבעים (השוו ע"א 9144/05 "כלל" חברה לביטוח בע"מ נ' צעיר (לא פורסם, 17.1.2006)) . נראה כי גם אין מחלוקת שבהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 5.10.2011 לא ניתן או נשלל סעד (או חלק ממנו). אדרבא, בא-כוח המערערים הבהיר במהלך הדיון לפניי כי אם תתקבלנה טענותיו האחרות לעניין רשלנותם של המשיבים, ראשי הנזק כולם ובמלואם עומדים בעינם, כפי שפורטו בכתב התביעה. כאן אציין במאמר מוסגר כי במהלך הדיון השמיע בא-כוח המערערים סייג מסוים הקשור לטענה בעניין פיצוי עונשי, אך בכתב התביעה אין כל טענה לפיצוי עונשי ובא-כוח המערערים מסתמך בעניין זה על "סמכותו הטבועה" של בית המשפט. איני רואה ליתן משקל לעניין זה, שממילא הועלה בשפה רפה ובשולי הדברים.

אם כן, בהחלטת בית המשפט קמא לא נשלל הסעד הסופי המבוקש בכתב התביעה, גם לא מקצתו. ההחלטה גם אינה מסיימת את התביעה בענייננו של מי מהמשיבים. עם זאת, בא-כוח המערערים סבור כי בסופו של יום יש לבחון אם בהחלטת בית המשפט המחוזי בא הקץ על אחת מעילות התביעה. אולם גם מנקודת ראות זו אין לקבל את מסקנתו של בא-כוח המערערים, כי מדובר ב"פסק-דין". בית המשפט המחוזי בהחלטתו לא שלל את עילת התביעה המבוססת על רשלנות, אלא הכריע באופן נפרד באחת המחלוקות העובדתיות הנוגעות לשאלת ההתרשלות – המחלוקת בשאלה אם בוצעה בדיקת חלבון עוברי אם לאו. ודוק: הטענה המונחת בליבו של כתב התביעה היא שהמשיבים היו צריכים לאבחן במהלך ההיריון את המום בעובר וליידע את ההורים, שאז אלה האחרונים היו פועלים להפסקת ההיריון. המערערים טוענים לכמה מחדלים שבגינם לא אובחן המום מבעוד מועד. אחד המחדלים הללו הוא אי-ביצוע בדיקת חלבון עוברי, כשבמסגרת בירור סוגיה זו התעוררה גם שאלה בעניין מהימנות הרישומים הרפואיים. במחלוקת זו עסקה החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 5.10.2011. החלטה זו אינה מסיימת את התיק אלא מהווה שלב ביניים בבירור התביעה.

סוף דבר: הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 5.10.2011 טעון רשות, ועל כן ההליך שבכותרת – ערעור בזכות – הוגש שלא כדין. נוכח פרק הזמן הקצוב בדין להגשת הליך של בקשת רשות ערעור (30 ימים), ההליך שבכותרת גם הוגש באיחור. בנסיבות אלה דין הערעור להימחק. אציין, כי לא מונחת לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, וכי גם לאחר הדיון שהתקיים לפניי, שבסיומו הבהרתי את עמדתי בשאלת הסיווג, עמד בא-כוח המערערים על דעתו כי קיימת במקרה זה זכות ערעור, ולא ביקש הארכת מועד. אוסיף כי למערערים עומדת האפשרות להשיג על ההחלטה בגדרי ערעור על פסק הדין הסופי, ככל שיוגש.

אשר על כן, הערעור נמחק. בנסיבות העניין, אסתפק בחיובם של המערערים בשכר טרחת עורכת-הדין של המשיבים 2 ו- 3 בסכום של 2,000 ₪, ובשכר טרחת עורכת-הדין של המשיבה 1 בסכום של 1,000 ₪.