רע"א 9816/04 אילן שובל נ. משה בלש

ביום 9.10.03 נתן הבורר מר משה זינגל (להלן: הבורר) פסק בוררות בעניינם של המבקשים והמשיב. הרקע להליך הבוררות במקרה שבפני, הינו הקמתה של חברת קופי טיים בע"מ היא המבקשת מס' 4 (להלן: החברה) על-ידי המשיב והמבקש מס' 1, למטרת הפעלת עגלות קפה במקומות שונים בישראל, תוך שסוכם שהמניות תרשמנה על שם אדם נוסף, אשר נכנס עימם לשותפות זו (להלן: שכטר) ואשתו בלבד, והוא יחזיק בחלקם של המשיב והמבקש מס' 1 בנאמנות. במקביל להקמת החברה, הוכן עבור שלושת מייסדיה הנ"ל, הסכם להסדרת יחסיהם, אשר נחתם רק על-ידי שכטר. בשנת 1999 הוסכם על שינוי מבנה הבעלות בחברה – כך ששכטר היה אמור להעביר את מניותיו למבקש מס' 1, למשיב ולשני גורמים נוספים על-פי חלוקה שנקבעה וכן נחתם הסכם שותפות (להלן: הסכם שותפות) שפירט העברות אלו. במקביל, המבקשים 2 ו-3 היו מעוניינים לרכוש מניות של החברה.

אולם, עם תום הליך ההעברות האמור, העברת המניות משכטר למשיב לא דווחה לרשם החברות. המבקשים ניהלו את החברה החל משנת 1999, ומשפנה אליהם המשיב בבקשה לקבל מידע על פעילותה, הודיעו לו, כי אין לו כל זכויות בחברה. נוכח עמדתם זו, דרש המשיב לברר את המחלוקת בהליך בוררות, בהתאם לאמור בסעיף 17 להסכם השותפות ובין הצדדים נחתם הסכם הבוררות, בו נקבע, כי הבורר יפסוק בשאלות השנויות במחלוקת לעניין מעמדו של המשיב בחברה וזכויותיו. בנוסף, הוסכם, כי כל נושא אחר, לגביו ירצה מי מהצדדים הכרעה בבוררות יחייב את הסכמת הצדדים. במהלך הבוררות הגישו הצדדים כתבי טענות שונים, תצהירי עדות וסיכומים. בנוסף, נרשם המשיב כבעל מניות ברשם החברות טרם מתן פסק הבוררות.

עם סיומו של הליך הבוררות קבע הבורר, כי למשיב אין כל מעמד כבעל מניות בחברה. בעקבות הכרעתו זו של הבורר, הגיש המשיב תובענה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לביטול פסק הבוררות.

ביום 22.9.04, לאחר שעיין בטענות ובתגובות החוזרות של שני הצדדים, קיבל בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת ה' גרסטל) את בקשתו של המשיב וביטל את פסק הבוררות בקובעו, כי חרף העיקרון לפיו על בית-המשפט למעט, ככל האפשר, בהתערבות בפסקי בוררות, במקרה של המשיב מן הראוי לבטל את פסק הבוררות. לאור התקיימותן של שתי עילות ביטול שונות: אי הכרעת הבורר בעניין המרכזי אשר נמסר להכרעתו, לפי סעיף 24(5) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: החוק) ועקב פגיעה מהותית בעקרונות הצדק - גילוי עובדות חדשות שלא היו ידועות למשיב בעת הבוררות ואשר חוסר גילוין לא היה תלוי בו, לפי סעיף 24(10) לחוק. בהחליטו כן, ביטל למעשה בית-המשפט המחוזי את פסק הבורר.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בבקשתם טוענים המבקשים, כי שגה בית-המשפט בקובעו, כי פסק הבוררות בטל משום שלא דן בסלע המחלוקת – נשוא הנאמנות, שכן לטענתם הבורר התבקש לדון בשני נושאים – שאלת מעמדו של המשיב וזכותו לעיין במסמכי החברה ובנושאים אלו דן הוא. כן הם טוענים זאת, ביחס לעניין המשמעות הדקלרטיבית של הרישום אצל רשם החברות. לפיכך, מבקשים הם, כי פסק דינו של בית-המשפט המחוזי יבוטל ובכך למעשה פסק הבוררות יאושר. לחילופין, מבקשים הם, כי בית-משפט זה יורה על ביטול פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ועל השבת פסק הבוררות לבורר, על-מנת שייתן דעתו להסתייגויותיו של בית-המשפט המחוזי או לחילופין ישלים את פסק הבוררות.

מנגד, תומך המשיב יתדותיו בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתו, אין סיבה להעניק רשות ערעור על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, נוכח העובדה, כי עיקר טענותיהן של המבקשים הינן על רקע עובדתי והן נעדרות כל משקל ציבורי או אופי משפטי. בנוסף, בין היתר, לטענתו, בפסק הבוררות, לא התייחס הבורר למחלוקות השונות והן נותרו בעינן, כאשר משמעות עניין זה הייתה הלכה למעשה יצירת תסבוכת והמשכו של הסכסוך. בנוסף, טוען המשיב, כי נוכח העובדה שהיה מיזמי החברה ועודנו בעל מניות בה, לא היה מנוס מפני ביטול פסק הבורר ושכן אחרת היה נגרם לו עיוות דין.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

בחינת עובדות הרקע של המקרה שבענייננו, החלטת הערכאה הקודמת ועיון בטענות בעלי הדין, מצביעים על כך, שאכן בצדק קבע בית-המשפט המחוזי את אשר קבע וכי אין מקום לדיון נוסף בעניין זה.

ישנם מקרים מסוימים בלבד, אשר בהם תינתן רשות ערעור נוספת, שכן בית-המשפט אינו נותן דעתו אך ורק לדברים שנפסקו, כדי לבחון האם נכונה ההלכה שיצאה מלפני הערכאה הקודמת. אלא, כשמדובר בבקשה לערעור נוסף, המשקל המכריע מושם על השאלה, האם ישנה חשיבות משפטית או ציבורית לכך שדווקא מקרה מסוים זה או אחר יזכה לבירור שיפוטי נוסף. במקרה דנן, המבקשים אינם מצביעים בבירור על עילה, אשר מצדיקה בחינה נוספת בענייננו, אלא טוענים טיעונים הנוגעים בעיקרם למסכת העובדתית והמשפטית.

בנוסף, גם לו הייתה ניתנת רשות ערעור, נראה, כי הסיכויים לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ובכך למעשה לאשר את קביעות הבורר, הינם קלושים ביותר.

אמנם הלכה היא, כי קבלת רשות ערעור בנוגע לבקשה לאישורו או לביטולו של פסק בוררות, לא ניתנת כדבר של מה בכך (לעניין זה ראו רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים - כפר שיתופי , (טרם פורסם) ) , אולם, במקרה שבפנינו בית-המשפט המחוזי עשה כן כחריג לכלל זה - שכן מדובר בעניין שהינו יוצא דופן. לפיכך, התערבותו, בענייננו, של בית-המשפט המחוזי בקביעותיו של הבורר, נעשתה רק לאחר שביצע בחינה מדוקדקת של הנסיבות השונות ומשנתברר, כי אין מנוס מכך מלהתערב בפסק הבורר .

יתרה מזאת, דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. במקרה שבפניי, נראה, כי צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי הבורר לא הכריע בעניין המרכזי אשר אליו נדרש ונמסר להכרעתו. שהרי, לאחר שבסיכומי המשיב יוחד כר נרחב לסוגיית הנאמנות בנוגע למעמדו של המשיב מן הראוי היה, כי הבורר יתייחס לסוגיה זו וידון בה. הבורר אף לא הכריע בשאלת מעמדו המשפטי של הרישום או היעדר הרישום של המשיב אצל רשם החברות. היה עליו להתייחס לנקודה זו ובמיוחד, נוכח העובדה שבעת כתיבת פסק הבוררות, היה כבר המבקש רשום כבעל מניות בחברה. לאור היותן של נקודות אלו סלע המחלוקת בין הצדדים, הכרעה בעניינים אלה מתחייבת בנסיבות העניין ומשלא הכריע בהם הבורר, הותיר את המחלוקות על כנן הלכה למעשה.

בנוסף, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, התעלמותו של הבורר מעובדת רישום המניות על שם המשיב, עובר למתן פסק הבוררות, הינה בעייתית עד מאד. לאור העובדה, כי בפרט זה יש בכדי להשפיע על תוצאת פסק הבוררות ולאור חשיבותו המצריכה, לכל הפחות, התייחסות.

על כן, לאור האמור, נחה דעתי, כי בצדק הגיע בית-המשפט המחוזי להכרעתו ואין לאפשר דיון נוסף בעניינם של המבקשים.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

המבקשים ישלמו למשיב שכר טרחת עורך-דין בסכום של 5,000 ש"ח.