רע"א 9857/05 רונן קריגר נ. משרד הבטחון-אגף השיקום

1.בפניי בקשה ליתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' סגן הנשיא י' גרוס, והשופטות א' קובו ומ' רובינשטיין), שדחה ברוב דעות את ערעורו של המבקש על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: החוק ) לדחות ערעור שהגיש על הסף מחמת איחור בהגשתו.

2.כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור, המבקש פנה ביום 6.5.01 אל המשיב בתביעה להכיר בנכות שנגרמה לו, לטענתו. התביעה נדחתה ביום 6.8.01 (להלן: ההחלטה ), אולם רק ביום 9.4.03 הגיש המבקש ערעור על ההחלטה. בתגובה עתר המשיב לסילוק על הסף של הערעור מפאת האיחור בהגשתו. המבקש טען בפני בית המשפט המחוזי, כמו-גם בפנינו, כי החלטת המשיב נשלחה למבקש בדואר רשום, לכתובתו הקודמת, הנמצא מרחק קצר ביותר מכתובתו העדכנית וזאת מכיוון שטעה ברישום הכתובת ומחמת טעות רשם את כתובתו הקודמת, שם חי מספר שנים.

3.ועדת הערעורים לפי החוק (להלן: הוועדה ) סקרה בפירוט את השתלשלות העניינים ואת טענות הצדדים. נוכח אישור על משלוח ההחלטה בדואר רשום מיום 9.8.01 שהציג המשיב, קבעה הוועדה כי עומדת לו התקנה הקבוע בסעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש), תשל"א-1971 (להלן:

פקודת הראיות ) ומכאן שהערעור הוגש כשנה ושמונה חודשים מיום שנשלחה ההחלטה בדואר רשום. הוועדה ציינה בהחלטתה, כי כשלושה חודשים עובר למשלוח ההחלטה בדואר רשום התגורר כבר המבקש בכתובתו החדשה וקיבל בתקופה זו שני מכתבים מקצין התגמולים אשר נשלחו אליו בדואר רגיל. הוועדה קבעה, כי לא ניתן לקבל את גרסתו בהיעדר הסבר סביר כיצד זה קיבל מכתבים אלה, בעוד שאת ההחלטה שנשלחה אליו זמן קצר בלבד לאחר מכן בדואר רשום שחזר עם אישור מסירה המבקש טוען שלא קיבל. עוד צוין, כי המבקש עמד בקשר עם קצין התגמולים עובר למועד ההחלטה, אולם מאז ניתנה ההחלטה, לא נקט כל פעולה משך שנה ושמונה חודשים, דבר המעיד על כך שזנח את תביעתו וקיבל עליו את הדין. נקבע, כי האיחור בהגשת הערעור לא נבע מטעמים מוצדקים ועל כן נדחה הערעור על הסף.

המבקש ערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי. דעת הרוב בבית המשפט המחוזי (כב' השופטים גרוס ורובינשטיין) הכריעה כי דינו של הערעור להידחות, בנמקה כי סעיף 34 לחוק מגביל את הערעור לנקודה משפטית בלבד, בעוד טענותיו של המבקש בדבר מסירת מען שגוי נגעו לקביעות עובדתיות של הוועדה, מה גם שלא נמצא באלה פגם. לפיכך נקבע, כי מכיוון שהאיחור בהגשת הערעור עולה במידה ניכרת על פרקי הזמן הנקובים בסעיף 33(א) לחוק, ובהיעדר טעמים מוצדקים, לא היה ניתן להאריך את המועד להגשת הערעור. דעת המיעוט (כב' השופטת א' קובו) סברה כי יש לקבל הערעור, בציינה כי מדובר בשאלה משפטית הנוגעת לנטל השכנוע ולחזקות הקבועות בחוק. כיוון שלא הוצג אישור מסירה של ההחלטה, על אף שנשלח בדואר רשום, ובהתחשב בכך שהמבקש ובני משפחתו לא נחקרו על תצהיריהם, סברה דעת המיעוט כי החזקה שבסעיף 57ג לפקודת הראיות נסתרה על ידי המבקש ועל כן יש לקבוע כי ההחלטה לא נמסרה לו ואין למנוע את בירור העניין לגופו. עוד צויין, כי חלוף הזמן אינו צריך לעמוד למבקש לרועץ, בהיותו בלתי מיוצג וסבור כי טיבה של התביעה והצורך לאתר מסמכים מתקופת שירותו הצבאי דורשים זמן.

4.המבקש טוען כי עניינו מעורר שאלה עקרונית בדבר חובתו של המשיב לוודא את מסירת החלטותיו לציבור התובעים על מנת שיהא בידם לערער עליהן במועד, במיוחד נוכח המועד הקצר להגשת ערעור הקבוע בסעיף 33(א) לחוק. שאלה עקרונית נוספת שטוען המבקש כי מתעוררת הינה שאלת פרשנותו ויישומו של סעיף 57ג לפקודת הראיות. טענה נוספת הנוגעת לסעיף 57ג לפקודת הראיות הינה כי אף שהמבקש עצמו ציין בטופס התביעה שלו מען שגוי, הרי שלמשיב נגישות למרשם האוכלוסין ועל כן אין לראותו כמי שהסתמך על המען המצוין בטופס התביעה כמען הנכון למשלוח מכתבים לצרכי הסתמכות על סעיף 57ג האמור. המבקש מדגיש כי ערעורו נדחה בשל טענת סף וכי בפני הוועדה לא נשמעו ראיות ולא נחקרו מצהירים מטעמו. הוא סבור כי אין מדובר במחלוקת עובדתית ומדגיש כי הוועדה התבססה בהחלטתה על ההנחה השגויה, כי ההחלטה אכן נמסרה לו, בעוד שלא הוצג כל אישור מסירה של ההחלטה על ידי המשיב. עוד חולק המבקש על ממצאיה ומסקנותיה של הוועדה בציינו כי לא ניתן היה להסיקם על בסיס הראיות. סיכומו של דבר, טוען הוא, יש לאמץ את עמדת המיעוט בבית המשפט המחוזי.

5.התבקשה תשובת המשיב.

המשיב טוען בתשובתו, כי הבקשה אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקת בית משפט זה, שכן השאלה שבמוקד הבקשה הינה שאלה עובדתית ואין לה כל חשיבות החורגת מעניינו הפרטני של המבקש. המשיב מוסיף וטוען, כי סעיף 31(ג) לחוק מחייבו במשלוח החלטותיו בדואר רשום, אך אין הוא מחייבו במשלוח ההחלטות באמצעות שליח או עם אישור מסירה, ויש לראות בכך גילוי דעת של המחוקק כי ניתן להסתפק בשירותי הדואר "הרגילים". לפיכך, טוען המשיב, די באישור המשלוח של רשות הדואר שבידיו מיום 9.8.01. עוד טוען המשיב, כי ההחלטה נשלחה אל המבקש לכתובת שהוא עצמו מסר ואשר אליה נשלחו זמן קצר בלבד קודם לכן שני מכתבים קודמים מטעמו שהגיעו ליעדם, כעולה מהתשובות שהשיב המבקש לאותם מכתבים מבלי שיציין כי חל שינוי בכתובתו. המשיב סבור אף כי המבקש לא הביא כל תימוכין ממשיים לטענתו כי לא קיבל את ההודעה על ההחלטה וגורס כי מכל מקום רישום כתובת שגויה על ידי המבקש אינו מהווה "טעם מיוחד" שיצדיק הארכת המועד להגשת הערעור.

6.דין הבקשה להידחות.

המבקש טוען אמנם כי עניינו מעורר שאלות משפטיות שונות הסובבות את פרשנותו של סעיף 57ג לפקודת הראיות, אולם הלכה למעשה לא שוכנעתי כי שאלות אלה אכן מתעוררות במקרה דנן. אין מדובר בשאלות בעלות חשיבות משפטית או כללית, אלא בשאלות הנובעות מהשתלשלות הדברים בעניינו של המבקש ומהכתובת השגויה שמסר. את האחריות לטעותו זו מבקש המבקש להטיל על כתפיו של המשיב. הטענה העומדת בבסיס הבקשה הינה כי על המשיב לוודא קבלת החלטות שנתן בכל אמצעי שבידיו גם כאשר נראה כי הסיבה לאי קבלת ההחלטה נעוצה בטעות שנפלה אצל המבקש. על כך יש להוסיף כי הערעור על החלטת הוועדה מוגבל על פי החוק לערעור בנקודה משפטית. בבסיסם של דברים, עיקרה של המחלוקת עובדתית היא – האם התקבלה ההחלטה אצל המבקש אם לאו ואיני רואה להתערב בקביעת עמדת הרוב בבית המשפט המחוזי לעניין זה. די לי שאציין כי הטענה כי לא קיבל את ההודעה נראית על פניה תמוהה, אם מביאים בחשבון כי גם לאחר שהמבקש עבר לכתובתו העדכנית הוא קיבל לידיו מכתבים שנשלחו מעם המשיב, הגיב עליהם אך לא טרח לעדכן את המשיב בדבר שינוי כתובתו.

מטעמים אלה, הבקשה נדחית.

בשולי הדברים. לא אוכל שלא לציין כי תשובת המשיב ראוי לה שהיתה מנוסחת ביתר רגישות. משפט דוגמת "...מלשון המכתב עולה בבירור כי המבקש דווקא נוהג לפנות ו"לנדנד" ולדרוש שהדברים ייעשו במהירות" ראוי היה לו שלא ימצא דרכו אל כתב התשובה.

בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.