רע"א 9895/17 סמיר עיסאווי נ. ניב- אל בעמ

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 22.11.2017 (ע"א 39964-05-17, השופטת הבכירה מ' נד"ב והשופטות ב' טולקובסקי ו- א' רבינוביץ

ברון ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בשבתו כבית דין לשכירות בפתח תקווה מיום 23.3.2017 (ש' 12605-04-13, השופט נ' שטרנליכט ).

2.

הבקשה שבפני נסבה על נכס ברמלה, אשר בו פועלים תחנה לשטיפת מכוניות, מזנון ומוסך (להלן: הנכס ). המבקש שכר בעבר את הנכס מהמשיבה, המחזיקה בזכויות בו. עד כה נסבו על פינויו של המבקש מהנכס הליכים רבים בערכאות השונות, לרבות בבית משפט זה, ולצורך הדיון בבקשה דנן איני נדרשת להביא את פרטיהם במלואם.

3.

ביום 8.4.2013 הגיש המבקש תביעה נגד המשיבה ובה עתר לסעד הצהרתי לפיו הוא בעל זכויות של דייר מוגן בנכס משנת 1981 מכוח הסכם מיום 24.12.1981 (להלן: ההסכם ). בד בבד עם התביעה המבקש הגיש בקשה לצו מניעה שימנע את פינויו.

4.

בפסק דינו מיום 25.6.2014 קיבל בית משפט השלום את בקשת המשיבה לדחות את תביעתו של המבקש על הסף. בעיקרו של דבר קבע בית משפט השלום כי טענותיו של המבקש נדחו בהחלטות קודמות של הערכאות השונות, ובהתאם לכך קיים אפוא השתק פלוגתא באשר לקביעה כי אין המבקש רשאי להמשיך ולהחזיק בנכס.

5.

המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. ביום 1.4.2015 נתן בית המשפט המחוזי תוקף להסכמת הצדדים לפיה הם "מקבלים את הצעת בית המשפט לפיה הערעור מתקבל", ובהתאם לכך "העניין יוחזר לדיון בבית משפט קמא וכל טענות הצדדים שמורות להם" (ע"א 6728-09-14, השופט הבכיר א' סטולר והשופטות ו' פלאוט ו- ה' עובדיה ).

6.

בעקבות החלטה זו הוחזר התיק לבית משפט השלום, וביום 9.11.2015 הגיש המבקש כתב תביעה מתוקן שבו ביקש לחייב את המשיבה בדמי פינוי בסך 1,040,000 שקל.

7.

ביום 23.3.2017 דחה בית משפט השלום את התביעה המתוקנת. בפסק דינו שב וציין בית משפט השלום כי טענותיו של המבקש נדחו בהליכים קודמים שהתנהלו בעניינו. כמו כן, ציין בית משפט השלום כי אין מחלוקת באשר לכך שלאחר מועד החתימה על ההסכם שלגביו טען המבקש כי הקנה לו זכות לדיירות מוגנת, נחתמו הסכמי שכירות רגילים ביחס לנכס, וכי אלה עולים כדי הודאה של המבקש שאין לו זכויות של דייר מוגן בו. עוד נקבע כי הטענה בדבר זכויותיו של המבקש מכוח ההסכם האמור נכבשה במשך שנים ולא הועלתה בהליכים הקודמים שניהל, וכי אף לכך לא ניתן הסבר המניח את הדעת.

8.

ביום 22.11.2017 דחה בית המשפט המחוזי ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט השלום לפיהן המבקש לא הוכיח את טענתו כי הוא זכאי לדיירות מוגנת מכוח ההסכם. בפרט, ציין בית המשפט המחוזי כי די בחוזים המאוחרים שעליהם חתם המבקש, חוזים שעניינם שכירות רגילה, על מנת לדחות את טענותיו, וכי מסקנה זו אף נתמכת בהכרעות המשפטיות הקודמות בעניינו.

9.

הבקשה שבפני מכוונת נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשה נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שאימץ את קביעותיו של בית משפט השלום באשר להסכם. לשיטתו של המבקש, ההסכם האמור תקף ומקנה לו זכות לדיירות מוגנת. כמו כן, טוען המבקש כי עותק מקורי של ההסכם לא נמסר לו מעולם, והוא מצא העתק שלו רק בשנת 2013 כך שלא יכול היה להציגו במסגרת הליכים קודמים. לבסוף, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי מההסכמים המאוחרים שנחתמו עולה כי נהג לשלם דמי שכירות רגילים.

10.

לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

11.

כלל ידוע הוא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים שבהם עולה שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים או כאשר עלול להיגרם למי מהם עיוות דין חמור (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שבפניי אינה מעלה שאלה עקרונית, ואף לא נטען כך. למעשה, הבקשה מכוונת באופן מובהק כלפי קביעות עובדתיות של בית משפט השלום, אשר בית המשפט המחוזי לא מצא מקום להתערב בהן. מעבר לכך, לא התרשמתי כי נגרם למבקש עיוות דין, והדברים נאמרים ביתר שאת בשים לב לעובדה שעניינו נבחן פעם אחר פעם על-ידי הערכאות השונות, וכי על פני הדברים הנמקותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי מבוססות כדבעי.

12.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, משלא התבקשה תגובת המשיבה ובמידה מסוימת לפנים משורת הדין, איני עושה צו להוצאות.