רע"א 9934/07 קפלן אהרון נ. עו"ד ישראל יונגר

1.

בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים י' גריל, ח' חפרי-וינוגרדוב ומ' פינקלשטיין), בו התקבל בחלקו ערעור המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת כ' ג'דעון).

וזו תמצית העובדות הרלבנטיות: המשיב, שהינו עורך דין, ייצג את המבקש בתובענה שהגיש לבית הדין האזורי לעבודה להכיר בארוע לבבי שעבר כתאונת עבודה. בית הדין דחה את התביעה בפסק דינו מיום 24.2.02, בהתבסס על חוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה מטעם בית המשפט.

סמוך לאחר מכן הגיש המשיב ערעור בשם המבקש לבית הדין הארצי לעבודה. משנודע הדבר למבקש, הוא הודיע למשיב כי לא ייפה את כוחו להגיש ערעור מטעמו, דרש את הפסקת ייצוגו ומסר עניינו לעורכת דין אחרת אשר הגישה הודעת ערעור אחרת לבית הדין הארצי (ביום 29.4.02) לאחר שנעתרה בקשתה להחלפת הייצוג ולהארכת המועד להגשת כתב הערעור הערוך על ידה.

בין לבין, ובטרם הודיע המבקש למשיב כי אינו מעוניין בהמשך הייצוג – בא המשיב בדברים עם המוסד לביטוח לאומי, והגיעו להסכם דיוני לפיו יוחזר הדיון לבית הדין האזורי וימונה מומחה רפואי חדש מטעמו. כך נעשה, בהסכמת הצדדים הורה בית הדין הארצי על החזרת הדיון לבית הדין האזורי, מונה המומחה הרפואי החדש ובעקבות חוות דעתו ניתן ביום 17.12.02 פסק דין ובו התקבלה התביעה והארוע הלבבי ממנו סבל המבקש הוכר כתאונת עבודה.

בטרם הוגשה התביעה הראשונה (באמצעות המשיב) לבית הדין האזורי לעבודה, נערך הסכם שכר טרחה בין המבקש למשיב. על פי אותו ההסכם, התחייב המבקש לשלם למשיב "...במקרה של זכיה 50,000 ש"ח בתוספת מע"מ", זאת בנוסף לסכום הבלתי מותנה בסך 15,000 ש"ח.

משניתן פסק הדין הסופי בבית הדין האזורי, לאחר שהדיון הוחזר אליו מבית הדין הארצי, פנה המשיב בדרישה למבקש לתשלום מרכיב שכר ההצלחה הנ"ל בסך 50,000 ש"ח. המבקש דחה את הדרישה. לטענתו, לאחר מתן פסק הדין הראשון הוא דרש מהמשיב כי יפסיק את ייצוגו, הודעת הערעור שהוגשה על ידי המשיב לבית הדין הארצי היתה בהעדר הסמכה והרשאה מטעמו, הוא החליף את ייצוגו בערעור, ועל כן הזכיה בתביעה בגלגול השני בבית הדין האזורי לא נכללה כלל בגדרו של הסכם שכר הטרחה האמור.

המשיב תבע את המבקש לדין בבית משפט השלום, בסדר דין מקוצר, לתשלום שכר ההצלחה בסך 50,000 ש"ח. לטענתו, בעת שהגיש את הערעור לבית הדין הארצי היה הוא מיופה כוחו כדין של המבקש, מכוח אותה הסמכה הוא ניהל את המשא והמתן עם נציגי המוסד לביטוח לאומי והצדדים הגיעו להסדר הדיוני בעקבותיו נתקבל הערעור, הדיון הוחזר לבית הדין האזורי, נתמנה המומחה הרפואי וניתן פסק הדין (השני) בו התקבלה תביעת המשיב במלואה.

לאחר שניתנה למבקש רשות להתגונן נתבררה התובענה, ובפסק הדין דחה בית משפט השלום את התביעה. נקבע, כי חילוקי הדעות בין הצדדים לעניין המשך הייצוג בהליכי הערעור פרצו עוד בטרם הגיש המשיב את הודעת הערעור לבית הדין הארצי, ועל כן הגשת הערעור על ידי המשיב לבית הדין הארצי ביום 26.3.02 היתה שלא בסמכות ושלא בהרשאה. על כן, "בונוס ההצלחה" שנקבע בהסכם שכר הטרחה אינו חל על תוצאות ההליכים המאוחרים שהתנהלו בבית הדין האזורי לאחר שהדיון הוחזר אליו (על פי ההסדר הדיוני) מבית הדין הארצי.

המשיב ערער על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי. בפסק הדין שבערעור נתאשרה קביעת בית משפט השלום כי הודעת הערעור לבית הדין הארצי הוגשה שלא בהרשאה, ועל כן הזכייה בהליך השני בבית הדין האזורי אינה נכללת בהסכם שכר הטרחה. אולם, ערכאת הערעור מצאה כי ניהול המשא והמתן, לאחר פסק הדין הראשון, עם המוסד לביטוח לאומי, והשגת ההסדר הדיוני בעקבותיו – נוהלו על ידי המשיב שעה שעדיין היה מוסמך לכך מכוח יפוי הכוח המקורי, כי אותו הסדר דיוני הוא שהוביל לקבלת הערעור בבית הדין הארצי ולקבלת התביעה בגלגול השני של הדיון בבית הדין האזורי.

על כן קבעה ערכאת הערעור, כי על אף שהמשיב אינו זכאי ל"בונוס ההצלחה" על פי הסכם שכר הטרחה, זכאי הוא לשכר ראוי עבור העבודה והשרותים המשפטיים האמורים, וסכום השכר הראוי נקבע ל-25,000 ש"ח.

2.

עתה פונה המבקש בבקשה זו שבפני לרשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתו, כתב התביעה המקורי הצטמצם לעילה החוזית שמכוח הסכם שכר הטרחה, ומשנקבע בשתי הערכאות כי עילה חוזית זו לא מתקיימת לא היה מקום להוסיף ולדון בעילה הנוספת של תשלום השכר הראוי, שלא נטענה בכתב התביעה. עוד נטען, כי סכום השכר הראוי שנפסק (25,000 ש"ח) נקבע ללא שהובאו ראיות לעניין זה.

3.

לאחר בחינת הדברים והטענות, לא מצאתי מקום להעתר לבקשה. זאת, בראש ובראשונה מתוך כך שאין היא מעלה סוגיה או שאלה משפטית הראויה להתברר בגדרו של ערעור שני בפני בית משפט זה ובגלגול שלישי של הליכי התובענה.

אפילו אניח כי ערכאת הערעור נהגה צמצום יתר בהלכות "שינוי החזית" ובהכשירה בכך את בחינת העילה החלופית של שכר ראוי – גם אז – אין בכך להצדיק מתן רשות לערעור. וראוי שנשוב ונזכיר בעניין זה את דברי הנשיא שמגר:

"בערעור ברשות אין בוחנים אם ההלכה המשפטית הקיימת יושמה בצורה נכונה.

הערעור ברשות נועד לבירורן של שאלות משפטיות בעלות משמעות וחשיבות כלכלית, שאינן משמשות רק לצורך פרשנותו של חוזה פלוני אלא לפיתוח המשפט בדרך כלל.

לו אמת המידה לערעור נוסף היתה העובדה שבסוגיה שבפני בית המשפט טמונה האפשרות לבחון אם ההלכה הקיימת יושמה בצורה נכונה, היה צריך להעניק רשות ערעור שני בכל מקרה.

שהרי תמיד – להוציא מקרי פשרה – יש צד אחד בהתדיינות אזרחית שאינו שבע רצון מהתוצאה" (ע"א 385/93 בית נח – בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות , פ"ד מז(3) 222 (1993)).

וטוב שנשוב ונזכר לעניין זה בדברי הנשיא י' זוסמן:

"... אין צריך לומר שבדוני בבקשת רשות ערעור, שאלה זו, היינו קיומה של שאלה בעלת חשיבות ציבורית או עקרונית המצדיקה הכרעה בבית משפט זה, היא המבחן היחיד, ואין אני עוסק בשאלה אם צדק בית המשפט המחוזי אם לאו.

ואם תאמר כי בית המשפט המחוזי שגה, אף אני אשיב לך שכבר היו דברים מעולם, ואף בית משפט זה טעה.

לאמור, ריבוי הערכאות איננו מבטיח בעצמו עשיית הצדק" (המ' 648/78 – לא פורסם, כמצוטט ברע"א 97/87 ענתבי נ' בקר , פ"ד מא(2) 697).

הבקשה שבפני אינה מעוררת שאלה מסוגן של השאלות והסוגיות המצדיקות בחינה ערעורית נוספת בבית משפט זה.

שתי הערכאות קמא ניתחו לשיטתן את השאלה הקונקרטית האם בחינת הסעד החלופי של השכר הראוי מהווה בנסיבות שינוי חזית אל נוכח כתבי הטענות כפי שנוסחו בכתב ובירור הפלוגתאות כפי שהתנהלו בהליכי הערכאה הדיונית.

קביעותיהן בשאלה קונקרטית זו נחלקו – זו פסקה בכה וזו פסקה בכה. אולם אין מחלוקתן יוצאת מידי ההכרעה שנדרשו לה בנסיבות הסכסוך והמחלוקת הפרטנית דנן בתוככי ד' אמותיהן. לא נתחדשה הלכה ולא נקבעה תוצאה משפטית הזוקקת ליבון עקרוני מחודש בפני בית משפט זה.

לכן, לא אבקש גם אני להזקק לעצם הבחינה הפרטנית למחלוקת הערכאות שקדמו לי, שכן לא מתעורר כאמור הצורך לעצם ההצדקה לבחינה ערעורית נוספת שכזו.

4.

לפנים משורת הדין ובטרם אחליט בבקשה, זימנתי הצדדים לדיון והצעתי להם כי בנסיבות הדברים ינסו להשכיל ולהגיע לפתרון מוסכם. זאת, מתוך נסיבות העניין, מתוך כך שאין חולק כי שירותיו של המשיב תרמו תרומה משמעותית לתוצאת ההליכים, ומתוך כך כי בד בבד נפערה ביניהם מחלוקת הייצוג. לצערי, לא עלה בידי הצדדים להגיע לכלל הסכמה שכזו.

בנסיבות העניין, מצאתי שלא לפסוק הוצאות לזכות המשיב.

לסיכום – אני דוחה את הבקשה מבלי לעשות צו להוצאות.