רע"א 996-23 רע"א 996-23

1.תכנית חיסכון שנפתחה על שם המשיבה על ידי הוריה היתה מונחת עשרות שנים בפיקדון בנקאי כאבן שאין לה הופכין, עד שעלה בידי הבנק ליצור עם המשיבה קשר. כמוה, ישנם "חשבונות רדומים" נוספים בבנק. מה טיבה של חובת האיתור המוטלת על הבנק לצורך יצירת קשר עם הבעלים בחשבונות אלה, ובפרט האם פנייה למרשם האוכלוסין נופלת בגדר חובה זו. זו השאלה שניצבת בלב בקשת רשות הערעור שלפניי.

הסוגיה של היקף חובת האיתור החלה על הבנק התעוררה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט ש' בורנשטין) שניתנה ביום 10.11.2022 ב-ת"צ 10205-05-18, ובגדרה התקבלה בקשה לאישור תובענה כייצוגית שהוגשה נגד בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: בקשת האישור ו-הבנק, בהתאמה). במוקד בקשת האישור ניצבת הטענה כי הבנק הפר בתקופה הרלוונטית את החובה המוטלת עליו מכוח סעיף 13ב לפקודת הבנקאות, 1941 (להלן: פקודת הבנקאות או הפקודה) לאתר את הבעלים ב"פיקדונות ללא תנועה" וליידע אותם בדבר יתרת הזכות המצויה בחשבונות אלה. יבואר כי על פי סעיף 2 לפקודה, "פיקדון ללא תנועה" הוא "פקדון, בין במטבע ישראלי ובין במטבע חוץ, שלגביו עברו עשרה חדשים מהיום שנתקבלה ההוראה האחרונה מבעל הפקדון" (להלן: חשבון רדום).

בקשת האישור והרקע להגשתה

2.בקשת האישור הוגשה על ידי גב' גנית (נבט) מנטל (להלן: המשיבה), שהיא הבעלים בתוכנית חיסכון שנפתחה על שמה על ידי הוריה, כפי הנראה עוד בשנת 1979. העובדות שאין עליהן חולק הן, שברישומי הבנק נפלה טעות במספר תעודת הזהות של המשיבה וכן לא מופיעה בהם כתובת עדכנית שלה וגם לא מספר טלפון; כי למן שנת 2003 תוכנית החיסכון על שם המשיבה הפכה לחשבון רדום; וכי רק בשנת 2014 עלה בידי הבנק לאתר את המשיבה וליידעה כי נצברה בו יתרת זכות בסך של כ-2,700 ש"ח. לטענת המשיבה, למן שנת 2003 ועד לשנת 2014 הבנק הפר את חובתו לאתר וליידע אותה בדבר יתרת הזכות בחשבון הרדום.

בקשת האישור נסמכת כאמור על סעיף 13ב לפקודת הבנקאות, שזו לשונו:

(א) תאגיד בנקאי ינסה ליצור קשר עם בעל פקדון ללא תנועה סמוך למועד פרעונו של הפקדון; לגבי פקדון בר פרעון עם דרישה, יראו כמועד הפרעון את היום שבו הפך הפקדון לפקדון ללא תנועה.

(ב) סעיף זה יחול גם על כספים שנתקבלו בשל ניירות ערך שהוחזקו במשמרת אצל תאגיד בנקאי, והחובה לנסות וליצור קשר עם בעל הפקדון תחול סמוך למועד קבלת הכספים.

(ג) לא הצליח תאגיד בנקאי ליצור קשר עם בעל הפקדון תוך חדשיים, ישקיע את הכספים לזכותו באופן שקבע הנגיד באישור שר האוצר וועדת הכספים של הכנסת.

(ד) סעיף זה לא יחול על פקדון ללא תנועה בסכום שאינו עולה על מאה שקלים או על סכום אחר שקבע הנגיד באישור שר האוצר וועדת הכספים של הכנסת, ואולם רשאי תאגיד בנקאי לפעול על פי הוראות סעיף זה גם לגבי פקדון בסכום קטן מהסכום האמור.

לטענת המשיבה, סעיף זה מטיל על הבנק חובה פוזיטיבית לנקוט צעדים לצורך איתור הבעלים בחשבונות רדומים שבהם מופקד סכום של 100 ש"ח או יותר (להלן: חובת האיתור). כשמדובר בפיקדון שנקבע מועד לפירעונו, חובת האיתור קמה סמוך למועד הפירעון; וכשמדובר בפיקדון שלא נקבע מועד לפירעונו, החובה קמה בחלוף עשרה חודשים מעת שנתקבלה ההוראה האחרונה מבעל הפיקדון. נוסף על זאת, לפי סעיף 13ב(ג) לפקודה מוטלת על הבנק חובה סטטוטורית להשקיע את כספי החשבונות הרדומים בהתאם להוראות צו הבנקאות (פיקדונות ללא תנועה), התש"ס-2000 שהוצא מכוחו (להלן: חובת ההשקעה, ו-צו הבנקאות או הצו, בהתאמה); ויבואר כי הצו מחיל את חובת ההשקעה על חשבונות במטבע ישראלי שבהם נצבר סך של 1,000 ש"ח או יותר (סעיף 7 לצו).

3.בכל הנוגע לאופן שבו נדרש הבנק לקיים את חובת האיתור, המשיבה נסמכת על חוזר המפקח על הבנקים משנת 1983 – שבו נקבע כי על הבנק לפעול באופן סביר בהתאם לנסיבות לשם איתור הבעלים בחשבונות רדומים (חוזר 1059-06 "פקדונות ללא תנועה" מיום 25.1.1983; להלן: חוזר 1983); וכן על חוזר מאוחר יותר של המפקח על הבנקים משנת 1998 – שבו הובהר כי על הבנק להגביר את מאמצי האיתור ולנקוט באמצעים שעומדים לרשותו בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית שחלה מאז חוזר 1983. בין היתר, על פי חוזר 1998 יש לבדוק אם הלקוח מחזיק בחשבונות אחרים בבנק, וכן לבדוק את פרטי הזיהוי של הלקוח במרשם האוכלוסין (חוזר 1925-06 "פקדונות ללא תנועה" מיום 1.6.1998; להלן: חוזר 1998).

לדברי המשיבה, חרף הנחיות אלה הבנק נוהג להסתפק במשלוח אוטומטי של דואר לכתובת הרשומה בספריו – גם כאשר פעם אחר פעם מכתבים אלה חוזרים לשולח; ובפרט הבנק נמנע מלפנות למרשם האוכלוסין על מנת לאתר פרטי התקשרות עדכניים עם בעלי החשבונות הרדומים. בתמיכה לטענתה כי מדובר בהפרה גסה של חובת האיתור, המשיבה צירפה כראיה שאילתה שהגישה למרשם האוכלוסין, שבה צוין אך ורק שמה של המשיבה (ללא מספר תעודת הזהות שלה מאחר שנתון זה לא היה ידוע לבנק); וכן את התשובה לשאילתה, שהתקבלה תוך מספר ימים ספורים והניבה את כתובתה העדכנית. על יסוד האמור נטען כי אילו היה הבנק פונה למרשם האוכלוסין בהתאם לחובה המוטלת עליו, לא היו נדרשות לו 11 שנים על מנת ליצור עימה קשר.

4.על פי בקשת האישור, במשך שנים רבות מחזיק הבנק בכספים המונחים בחשבונות רדומים כאבן שאין לה הופכין; זאת מבלי לנקוט אמצעים סבירים כנדרש ממנו על מנת לאתר את הבעלים בחשבונות אלה; ותוך שערכם של הכספים הולך ונשחק, שעה שהריבית שהם צוברים בנתיב ההשקעה הקבוע בצו הבנקאות נמוכה אף משווי ההצמדה למדד המחירים לצרכן. נוסף על כך, בהתנהלותו האמורה "חסך" הבנק את ההוצאות הכרוכות בביצוע חובת האיתור המוטלת עליו.

בהמשך לאמור, נטען לעשיית עושר ולא במשפט מצד הבנק – שבמהלך התקופה הרלוונטית התעשר על חשבונם של בעלי החשבונות הרדומים בכך שלאחר איתורם השיב להם את הכספים שנצברו בערכם הנומינאלי, ללא הוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין כנדרש בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית והצמדה). לחלופין נטען כי על הבנק להשיב את ההתעשרות שצמחה לו מן השימוש שעשה בכספים אלה כל משך היות החשבונות רדומים. עילות תביעה נוספות שנטענו בבקשת האישור הן הפרת חובה חקוקה ביחס לחובת האיתור הקבועה בסעיף 13ב לפקודת הבנקאות, באופן שמנע מבעלי החשבונות הרדומים להפיק הנאה ורווח מכספיהם ואף פגע באוטונומיה שלהם להחליט כיצד להשתמש בכספיהם; חוסר תום לב בקיום חוזה; הטעייה לפי דיני הבנקאות; ורשלנות.

5.הקבוצה הנטענת בבקשת האישור הוגדרה באופן רחב למדי, כך שהיא כוללת את "כל לקוחות הבנק, או יורשיהם החוקיים, אשר להם פקדונות ללא תנועה ('חשבונות רדומים') ביתרת זכות המתנהלים בבנק – בין אם הבנק לא ניסה לאתרם, בין אם הבנק ניסה לאתרם והדבר לא עלה בידיו, ובין אם הבנק איתרם, אך השיב להם את הכספים שביתרת הזכות ללא תוספת הפרשי הצמדה וריבית על פי הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, והכל עד למועד מתן החלטה בתובענה ייצוגית זו וזולת חברי הקבוצה על פי ההגדרה לעיל, אשר היו חלק מקבוצת התובעים ב-ת"צ 34724-04-15 וזכו לקבל פיצוי מכוחה". יבואר בנקודה זו, כי בקשת האישור הוגשה לאחר שניתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה בהליך ייצוגי קודם, הנזכר על ידי המשיבה בהגדרת הקבוצה ושגם בו נטען להפרה מצד הבנק של חובת האיתור החלה עליו ביחס לחשבונות רדומים (ת"צ (מחוזי ת"א) 34724-04-15 רשף נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (26.2.2018), להלן: עניין רשף). בעניין רשף הוחרגו מהסדר הפשרה חשבונות רדומים שנצבר בהם סכום העולה על 1,000 ש"ח, כך שהסדר הפשרה שם חל רק על חשבונות שביחס אליהם לא חלה על הבנק חובת השקעה בהתאם לצו הבנקאות.

הסעד העיקרי שנתבקש בבקשת האישור הוא השבת הכספים המצויים בחשבונות הרדומים לבעליהם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. לחלופין נתבקש צו הצהרתי המורה לבנק להשיב לחברי הקבוצה את הכספים בצירוף שווי ההתעשרות שצמחה לו מהשימוש שעשה בהם.

6.בתשובתו לבקשת האישור הדגיש הבנק כי החובה המוטלת עליו מכוח סעיף 13ב(א) לפקודת הבנקאות היא חובה לנקוט אמצעים סבירים בלבד לאיתור בעלי החשבונות הרדומים. עוד לפי הנטען הבנק פועל בהתאם לנדרש ממנו ואף מעבר לכך, ונוקט שורה של צעדים ליצירת קשר עם הבעלים בחשבונות רדומים – ובכלל זה משלוח דואר רשום מדי שישה חודשים לכתובת המעודכנת בספרי הבנק, וכן התקשרות טלפונית למספר המעודכן ובדיקה אם הלקוח מנהל חשבונות אחרים בבנק. ככל שבתום חמש שנים מעת שהחשבון הפך לחשבון רדום לא עולה בידי הבנק ליצור קשר עם הבעלים בו, הטיפול באיתור הבעלים נמסר לידי "מוקד חשבונות ללא קשר" שהוקם בבנק בשנת 2007 (להלן: מוקד האיתור) או ל"מרכז מומחיות" הפועל בבנק למן שנת 2011. נוסף על זאת, הבנק לדבריו מאפשר לערוך בירורים בנוגע לחשבונות רדומים המתנהלים אצלו באמצעות אתר האינטרנט "הר הכסף"; וכן הוא נוהג לדווח לאפוטרופוס הכללי על חשבונות שנותרים רדומים למעלה מעשר שנים.

בעניינה של המשיבה, הבנק לדבריו השקיע מאמץ מוגבר והרבה מעבר לסביר לצורך איתורה – שהסתייע בסופו של דבר רק לאחר חיפוש מורכב של טופסי פתיחת החשבון שנערך בארכיב דפי המיקרופיש של הבנק. על יסוד האמור נטען כי נסיבותיה של המשיבה הן נסיבות ייחודיות וכי לא עלה בידה להוכיח ולו לכאורה קיומה של קבוצה שנפגעה באופן דומה, וממילא עניין זה מצריך בירור פרטני ביחס לכל אחד מבעלי החשבונות הרדומים.

7.בהתייחס לפנייה למאגר המידע של מרשם האוכלוסין – הבנק מבהיר כי חרף האמור בחוזר 1998, אין להחיל עליו חובה לפנות בשאילתה למרשם בכל מקרה שבו חשבון הפך לחשבון רדום. לדברי הבנק, במועד שבו פורסם חוזר 1998 היתה נתונה לבנקים גישה ישירה ומקוונת למאגר המידע הממוחשב של מרשם האוכלוסין; ואולם אפשרות זו נשללה מהבנקים בפסק דין שניתן ביום 10.5.2004 בבג"ץ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים, פ"ד נח(4) 842 (2004) (להלן: בג"ץ השאילתות), שם נקבע כי מתן גישה ישירה למרשם האוכלוסין פוגעת באופן בלתי מידתי בזכות לפרטיות הנתונה ללקוחות הבנקים וכי בהיעדר הסדרה חקיקתית מתאימה לא ניתן עוד לאפשר את חיבור מחשבי הבנקים למאגר המידע. אמנם בשנת 2007 תוקן חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק מרשם האוכלוסין) במטרה להסדיר את הגישה הישירה של הבנקים למרשם – ואולם לעמדת הבנק, באותה עת ועד לשנת 2021 התיקון איפשר קבלת מידע מהמרשם רק לצורך יישום חובות ספציפיות החלות על תאגידים בנקאיים, למשל מכוח חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000, אך לא לצורך עמידה בחובת האיתור המוטלת עליהם. הבנק מדגיש כי משניטלה ממנו הגישה הישירה למאגר המידע, הגשת שאילתה למרשם האוכלוסין ביחס לבעלי החשבונות הרדומים הפכה לבלתי סבירה – שכן היא כרוכה בעלויות ניכרות, בהגעה פיזית למשרדי משרד הפנים ובהגשת בקשה פרטנית ביחס לכל לקוח.

הבנק נסמך בטענותיו על הוראת ניהול בנקאי תקין 443 "פקדונות ללא תנועה וחשבונות שבעליהם נפטרו" מיום 15.11.2020 (עודכנה ביום 30.9.2021, להלן: הוראה 443). הוראה זו טרם באה לעולם במועדים הרלוונטיים לבקשת האישור, ואולם לעמדת הבנק יש בה כדי להעיד על עמדת המאסדר בנוגע לסבירות האמצעים שיש לנקוט לאיתור בעלי חשבונות רדומים גם קודם לפרסומה, וניכר מההוראה כי בעת הרלוונטית הבנק עמד ברף שנקבע. בתוך כך, הבנק מבהיר שלפי הוראה 443 החובה לפנות בשאילתה למרשם האוכלוסין חלה רק ביחס לחשבונות רדומים שנצבר בהם סכום העולה על 5,000 ש"ח, סכום גבוה באופן ניכר מזה שהצטבר בחשבונה של המשיבה ובחשבונותיהם של רבים מחברי הקבוצה הנטענת.

החלטת בית המשפט המחוזי בבקשת האישור

8.בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבה הניחה תשתית ראייתית מספקת לכך שהבנק הפר לכאורה את חובת האיתור ביחס לחשבונות הרדומים שהתנהלו אצלו בתקופה הרלוונטית. על פי ההחלטה, לא היה די במאמצי האיתור שבהם נקט הבנק – בפרט משנמנע מפנייה למרשם האוכלוסין לשם איתור בעלי החשבונות:

"הבנק חזר ושלח את מכתבי 'האיתור' פעם אחר פעם לכתובת המצויה ברישומיו, אך נמנע במשך שנים רבות מלפנות למרשם האוכלוסין על מנת לנסות ולאתר את המען הנכון והעדכני, וזאת על אף שמדובר לכאורה בפעולה פשוטה יחסית, ועל אף שדרך זו של פנייה למרשם האוכלוסין הותוותה כבר בחוזר 1998 וזאת בהמשך לאמור בחוזר 1983" (סעיף 60 להחלטה).

בית המשפט המחוזי הוסיף ודחה את טענת הבנק שלפיה אין לצפות ממנו להשקיע את המשאבים הדרושים לצורך פנייה פרטנית וידנית למרשם האוכלוסין בעניינו של כל אחד מבעלי החשבונות הרדומים. נקבע כי בנסיבות שבהן ברור כי המכתבים הנשלחים ללקוח מגיעים לכתובת שגויה, יש לנקוט באמצעי אחר לאיתור הבעלים בחשבון – ופנייה למרשם היא האמצעי היעיל ביותר בנסיבות אלה. בתוך כך הודגש כי מרשם האוכלוסין הוא מאגר מידע עדכני ורלוונטי לצורך איתור כתובות; וכי העלות של הגשת שאילתה פרטנית למרשם היא סבירה ועומדת על 15 ש"ח בלבד, ומכל מקום מדובר "בעלות זניחה יחסית לעומת הכספים שאפשר ומצויים בחשבונות הרדומים, שהם לכל הפחות בסכום העולה על 1,000 ₪ ויכולים כמובן להיות בסכומים גבוהים הרבה יותר" (סעיף 63 להחלטה).

עוד צוין בהחלטה, כי מגרסת הבנק עולה שעיקר מאמצי האיתור מבוצעים על ידו במסגרת מוקד האיתור – אלא שמתברר כי העברת הטיפול למוקד נעשית רק בחלוף חמש שנים מעת שהחשבון הפך לחשבון רדום, ומדובר בפרק זמן בלתי סביר. בית המשפט הוסיף כי הבנק לא הניח תשתית ראייתית הולמת לטענה כי במוקד האיתור מבוצעות פעולות איתור יעילות – ובכלל זה הבנק נמנע מלהציג מידע מספק ביחס לדרכי פעולתו של מוקד האיתור, לנוהלי העבודה בו, להיקף החשבונות המופנים למוקד, לשיעור ההצלחה באיתור בעלי החשבונות ולפרק הזמן הדרוש לשם כך.

9.בהתייחס להוראה 443, שעליה ביקש הבנק להסתמך כמקור פרשני לסטנדרט ההתנהלות המצופה ממנו, בית המשפט המחוזי קבע כי הבנק נדרש להוראה זו לראשונה רק במסגרת סיכומי הטיעונים מטעמו ועל כן טענותיו בנדון מהוות הרחבת חזית אסורה – וכבר בשל כך יש לדחותן. לגופם של דברים, בית המשפט דחה את הטענה כי הפועל היוצא מהוראה 443 הוא שקודם לכניסתה לתוקף לא חלה על הבנק חובה לאתר את הכתובת העדכנית של בעלי חשבונות רדומים באמצעות הגשת שאילתה פרטנית למרשם האוכלוסין:

"שלא כעמדת הבנק, איני סבור כי מנוהל זה ניתן ללמוד כי לפני כניסתו לתוקף לא היה נדרש לפנות למרשם האוכלוסין. הנוהל מפרט שורת עקרונות וכללים, ובכלל זאת מתאר את הפעולות הנוספות שיש לבצע ואשר יש בהן לסייע לאיתור בעל החשבון, לרבות אימות הכתובת במרשם האוכלוסין (סעיף 7(ב)(3) לנוהל). מכאן ועד למסקנה כי בטרם הנוהל, הבנק כלל לא נדרש לפנות למרשם האוכלוסין, או כי הימנעות מביצוע פעולה כה פשוטה ובסיסית לצורך איתור כתובת היא התנהלות סבירה, מקום בו המידע המצוי ברישומי הבנק אינו מסייע בכך, הדרך ארוכה" (סעיף 69 להחלטה).

10.על רקע דברים אלה קבע בית המשפט המחוזי כי המשיבה הוכיחה במידה הנדרשת שהבנק הפר בעניינה את חובת האיתור החלה עליו; וכן כי הוכח לכאורה קיומה של קבוצה החולקת עימה שאלות מהותיות דומות – שכן הבנק הודה כי בעת הרלוונטית לא נהג לפנות בשאילתות למרשם האוכלוסין ביחס לכלל החשבונות הרדומים, ולא רק בעניינה של המשיבה. בית המשפט הבהיר כי לא מצא לנכון להכריע בשלב זה של הדיון במחלוקות נוספות שהתגלעו בין הצדדים – ובכלל זה בשאלה אם הבנק עורך "הצלבה" של נתוני החשבונות הרדומים עם חשבונות אחרים המנוהלים אצלו; בשאלה אם הבנק עמד בחובת הדיווח לאפוטרופוס הכללי החלה עליו; בשאלת הרלוונטיות של עניין רשף לענייננו; ובטענת המשיבה כי הבנק העביר לה מידע חסר וחלקי בנוגע לנוהלי הטיפול בחשבונות רדומים.

עוד נקבע בהחלטה, כי המשיבה עמדה בנטל להוכיח לכאורה שנגרם לה ולחברי הקבוצה נזק; ובהקשר זה צוין כי "התעשרות הבנק נובעת, לא רק מעצם המשך החזקת כספי הלקוחות בחשבונות הרדומים, דהיינו מהנאתו מהכספים ומתשלום ריבית בשיעור המזערי המתחייב מצווי הבנקאות הרלוונטיים, אלא, ולכאורה, גם מחיסכון בהוצאות הנדרשות לצורך איתור בעלי החשבונות בהתאם לדרישות הדין משך שנים" (שם, פסקה 76).

11.סופו של דבר, בית המשפט המחוזי אישר את ניהול התובענה כייצוגית בעילות עשיית עושר ולא במשפט והפרת חובה חקוקה. הגדרת הקבוצה צומצמה על ידו ביחס לנטען בבקשת האישור, תוך התמקדות במדיניות הבנק שלא לפנות בשאילתות למרשם האוכלוסין, ונקבע כי היא תכלול את "לקוחות הבנק, או יורשיהם החוקיים, אשר היו להם או יש להם, בתקופה הרלוונטית להליך זה, פיקדונות ללא תנועה ('חשבונות רדומים') ביתרת זכות בסכומים שלגביהם חלה חובת השקעה, ואשר אי איתורם או העיכוב באיתורם נבע מהתנהלותו המפרה של הבנק, דהיינו העדר פנייה למרשם האוכלוסין לשם השגת כתובתם העדכנית" (סעיף 82.א. להחלטה).

יוער כי בית המשפט המחוזי לא נדרש בהחלטתו להגדרת התקופה הרלוונטית לבקשת האישור. מטענות המשיבה עולה כי מדובר בתקופה שראשיתה עם הפיכת חשבונה לחשבון רדום בשנת 2003, ואחריתה במועד אישור התובענה כייצוגית; ואולם ברי כי מטעמי התיישנות לא ייתכן כי התקופה תשתרע אל מעבר לשבע שנים קודם להגשת בקשת האישור, וזו הוגשה בחודש מאי 2018. בהיעדר קביעה פוזיטיבית של הערכאה הדיונית, אף אין מקום להאריך את התקופה קדימה בזמן אל מעבר למועד הגשת בקשת האישור. משכך, בגדרה של החלטה זו אתייחס לתקופה הרלוונטית ככזו שמתחילה בחודש מאי 2011 ומסתיימת בחודש מאי 2018.

למען הסדר יצוין עוד, כי ביום 16.1.2023 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת הבנק והורה על עיכוב ההליכים בתובענה הייצוגית (למעט תשלום הוצאות שנפסקו לטובת המשיבה ופרסום מודעה על אישור התובענה כייצוגית), עד להכרעה בבקשת רשות הערעור שהוגשה על ידי הבנק.

טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור

12.סלע המחלוקת בבקשת רשות הערעור ממוקד בשאלה אם היה על הבנק לפנות למרשם האוכלוסין על מנת לקיים את חובת האיתור כלפי חברי הקבוצה בתקופה הרלוונטית לבקשת האישור, אם לאו.

הבנק מצידו כופר בקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה מדיניותו שלא לפנות באופן פרטני למרשם האוכלוסין בנוגע לכל אחד מהחשבונות הרדומים מהווה הפרה של חובת האיתור. הבנק חוזר על עמדתו שלפיה עם מתן פסק הדין ב-בג"ץ השאילתות, שהורה על ביטול הגישה הישירה של הבנקים למרשם האוכלוסין, הפכה הפנייה למרשם בלתי מעשית ובלתי סבירה – בהינתן שמדובר ב"מספר עצום, בלתי מסוים ובלתי ידוע מראש" של שאילתות שיש להגיש כל אחת בנפרד. עוד לעמדת הבנק, בעקבות תיקון חוק מרשם האוכלוסין בחודש מרץ 2007 אמנם ניתנה שוב לבנקים גישה ישירה למרשם האוכלוסין – אך זאת רק לצורך מילוי חובות ותפקידים שנקבעו בחיקוק; ואילו חובת הפנייה למרשם האוכלוסין לצורך איתור בעלי חשבונות רדומים נקבעה לראשונה בחיקוק רק בשנת 2021, במסגרת הוראה 443, וגם אז היא הוגבלה לחשבונות שנצבר בהם סכום העולה על 5,000 ש"ח.

13.זאת ועוד. לטענת הבנק, קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה הבנק נדרש להגיש שאילתות פרטניות ביחס לבעלי החשבונות הרדומים אף מעקרת מתוכן את ההסדר הייחודי שנקבע בחוק מרשם האוכלוסין ביחס לגופים בעלי נפח פעילות משמעותי, ובהם תאגידים בנקאיים. על פי הנטען, פרשנות לשונית ותכליתית של הוראות חוק מרשם האוכלוסין מלמדת כי האפשרות להגיש שאילתה פרטנית בעניינו של אדם פלוני כלל לא נועדה "לשימוש תעשייתי" כלשון הבנק, בהיקפים הדרושים לו; שכן הסדר זה נעדר מנגנוני הגנה כדוגמת אלה שנקבעו ביחס לגישה ישירה למאגר המידע, ושדרושים על מנת להבטיח את פרטיותם של הרשומים במרשם.

הבנק מוסיף כי גם אם הפנייה שערכה המשיבה בעצמה למרשם האוכלוסין הניבה כתובת עדכנית – על פי רוב הגשת שאילתה פרטנית למרשם האוכלוסין המבוססת על שם הלקוח בלבד, ללא מספר תעודת זהות, אינה צפויה לקדם כלל ועיקר את איתור הבעלים בחשבון הרדום. כך, שכן פרט למקרים שבהם מדובר בשם ייחודי (כשמה של המשיבה), חיפוש במאגר לפי שם בלבד יניב תוצאות מרובות – שאז לא ניתן יהיה לעשות בהן שימוש, מחמת חשש לפנייה בשוגג לאדם הלא נכון. גם בשל כך סבור הבנק כי פנייה פרטנית למרשם האוכלוסין אינה סבירה כלל ועיקר.

הבנק חוזר על עמדתו שלפיה הוראה 443 הרחיבה את חובת האיתור החלה על הבנקים, תוך קביעת חובה לפנות למרשם האוכלוסין ביחס לחשבונות רדומים שנצבר בהם סך של 5,000 ש"ח ויותר – והמשמעות היא שקודם לכן לא חלה חובה מעין זו על הבנק. כן נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי ההפניה להוראה 443 מהווה הרחבת חזית – מאחר שטיעון זה מהווה מענה למסמכים שהוגשו על ידי המשיבה.

14.לבסוף, הבנק גורס שהתובענה אינה מתאימה להתנהל כייצוגית, לנוכח השאלות המורכבות שעולות בה והשונות הקיימת בין חברי הקבוצה בשאלת הנזק והקשר הסיבתי. כן נטען כי יש להורות על תיקון הגדרת הקבוצה – כך שלא תכלול בעלי חשבונות רדומים שקיבלו את המכתבים שנשלחו להם מאת הבנק, אך בחרו להתעלם מהם מסיבותיהם.

15.המשיבה, לעומת זאת, סומכת ידיה על קביעותיו של בית המשפט המחוזי בנוגע להפרת חובת האיתור על ידי הבנק, בפרט בכל הנוגע לפנייה למרשם האוכלוסין לצורך בירור כתובתם העדכנית של בעלי החשבונות הרדומים, והיא חוזרת על טענותיה בנדון בבקשת האישור. המשיבה מוסיפה ומבהירה כי הגם שבית המשפט המחוזי התמקד בהחלטתו בהפרת החובה לפנות למרשם האוכלוסין, נקבע כי הבנק אף לא נקט בכל אמצעי אחר לאיתור בעלי החשבונות הרדומים (כדוגמת שימוש ברשתות החברתיות, ניסיון לאתר מספר טלפון סלולרי, ועוד); וכי פעולות האיתור שביצע התמצו במשלוח חוזר של מכתבים לכתובות הרשומות אצלו, גם כשברור היה כי הן אינן מעודכנות ולכן אין בכך כל תוחלת. בתוך כך נטען כי בהחלטה נקבע באופן מפורש שהבנק לא הבהיר די הצורך איזה פעולות איתור מבוצעות על ידו במוקד האיתור ומה היקף הפעילות בו; ובכל מקרה הובהר על ידי בית המשפט כי אין זה סביר להעביר את הטיפול למוקד זה רק בחלוף 5 שנים (לכל הפחות) מעת שחשבון הופך לחשבון רדום.

המשיבה מדגישה כי חלה על הבנק חובה להגיש שאילתות למרשם האוכלוסין גם בהיעדר גישה ישירה ומקוונת למאגר מידע זה, ואין ללכת שולל אחר הבלבול המכוון שהבנק מבקש ליצור בין פרוצדורת הפנייה ובין המהות שניצבת ביסודה. לדבריה, בדומה לענייננו אף ב-בג"ץ השאילתות נקבע כי "כדי להגשים את התכליות שבהן מדובר אין הכרח לספק לבנקים מידע דווקא בדרך של התחברות ישירה למחשבי המדינה" (שם, פסקה 8 לפסק דינה של השופטת (בדימ') ד' דורנר). זאת ועוד. המשיבה מצביעה על שינוי חזית שערך הבנק – שתחילה טען כי לא היה ביכולתו לפנות למרשם האוכלוסין בעניינה של המשיבה, בשל הטעות שנפלה ברישום מספר תעודת הזהות שלה; ורק לאחר שהתברר כי פנייה כזו דווקא כן אפשרית, שינה טעמיו וטען כי לא חלה עליו החובה לעשות כן. שינוי חזית זה מעיד לדברי המשיבה על קלישות ומופרכות גרסת הבנק. מכל מקום מבהירה המשיבה, כי הגישה הישירה למרשם האוכלוסין מעולם לא ניתנה לבנקים לצורך עמידה בחובת האיתור – אלא לצורך אימות תעודת זהות המוצגת לבנקאי; ודי בכך כדי לשמוט את היסוד תחת טענת הבנק כי שלילת האפשרות לגישה ישירה למרשם "מבטלת" את חובתו לפנות למרשם לצורך איתור בעלי חשבונות רדומים.

דיון והכרעה

16.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי הבנק להצביע על עילה כלשהי להתערבות בהחלטת האישור. ואבאר.

17.סעיף 13ב(א) לפקודת הבנקאות מטיל חובה על תאגיד בנקאי לפעול לאיתור בעלי חשבונות רדומים, ומפאת חשיבותה של הוראה זו לענייננו ראוי לחזור ולהביאה כלשונה:

תאגיד בנקאי ינסה ליצור קשר עם בעל פקדון ללא תנועה סמוך למועד פרעונו של הפקדון; לגבי פקדון בר פרעון עם דרישה, יראו כמועד הפרעון את היום שבו הפך הפקדון לפקדון ללא תנועה.

במסגרת הדיון בבקשת האישור נדרש בית המשפט המחוזי לצקת תוכן לחובת האיתור הקבועה בסעיף זה. בהקשר זה הפנה בית המשפט בהחלטתו לחוזר 1983, שבו נקבע כי יש לנקוט אמצעים סבירים לצורך איתור בעלי חשבונות רדומים; וכן לחוזר 1998 שבו הובהר כי "לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות והאחרות שחלו מאז שפורסם החוזר הנ"ל (חוזר 1983-ע'ב'), יש לבחון את סבירות פעולתו של התאגיד הבנקאי בנסיונו ליצור קשר עם הלקוח, לפי הנסיבות המשתנות עם הזמן". באופן ספציפי נקבע בחוזר 1998 כי "התאגידים הבנקאיים מתבקשים לבחון מחדש את נהליהם בתחום זה ולנקוט באמצעים שונים על מנת ליצור קשר עם הלקוח כגון: בדיקה אם הלקוח מקיים חשבונות אחרים באותו תאגיד בנקאי; בדיקת פרטי הזהוי (לרבות כתובת) של הלקוח באמצעות מרשם האוכלוסין במשרד הפנים וכד'" (ההדגשה שלי-ע'ב').

מן האמור נובע, כי הפנייה למרשם האוכלוסין לצורך בירור כתובת עדכנית של בעלים בחשבונות רדומים היא ככלל צעד סביר ואף מתבקש, שיש לבצע במסגרת חובת האיתור החלה על הבנק. אף על פי כן, בעת הרלוונטית לבקשת האישור הבנק נמנע מלעשות שימוש באמצעי זה כחלק מפעולות האיתור. לדבריו, הוא נקט באמצעים אחרים – שכללו משלוח מכתבים אוטומטי לכתובת הרשומה אצלו; ניסיונות התקשרות טלפוניים; העברת הטיפול בחשבון למוקד האיתור בחלוף חמש שנים מעת הפיכת החשבון לרדום; ודיווח לאפוטרופוס הכללי משהחשבון נותר רדום במשך עשור. לשיטת הבנק, מכלול פעולות אלה "ניצב למעלה ממתחם הסבירות". בית המשפט המחוזי לא שעה לעמדת הבנק בנדון, וכפי שיפורט להלן איני רואה מקום לשנות מקביעתו.

18.ראשית, בעניינה של המשיבה ניכר כי במשך כ-11 שנים הבנק לא נקט בפעולה ממשית כלשהי לאיתור כתובתה העדכנית. לאורך כל התקופה האמורה, הבנק הסתפק במשלוח אוטומטי של דואר רשום לכתובת שהיה ברור כי אינה כתובתה של המשיבה – ורק לאחר למעלה מעשור נמסר הטיפול בחשבון למוקד האיתור, שאז אותרו פרטיה האישיים בארכיון המיקרופיש של הבנק. התמשכות זו של הליכי האיתור אינה סבירה על פניה; וכפי שציין בית המשפט המחוזי, "פועלו של הבנק באשר לחובת האיתור הוא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי" (פסקה 66 להחלטה).

המשיבה מצידה הראתה, באמצעות שאילתה שהגישה בעצמה למרשם האוכלוסין, שניתן היה בנקל לאתר את כתובתה העדכנית בדרך זו; והבנק לא סיפק הסבר ראוי מדוע הוא אינו עושה שימוש באמצעי זמין ופשוט זה לצורך איתור בעלי חשבונות רדומים. הבנק טוען אמנם כי ככלל אין תועלת בפנייה למרשם האוכלוסין מקום שבו מספר תעודת הזהות של הלקוח אינו ידוע, כפי שהיה בעניינה של המשיבה; ואולם אין בטענה זו כדי להועיל לו, ולו רק משום שאין חולק כי הימנעותו מפנייה למרשם האוכלוסין היתה גורפת, וכך גם במקרים שבהם מספר תעודת הזהות של הבעלים בחשבון הרדום כן ידועה לו.

למעשה, מגרסת הבנק נובע כי עיקר פעולות האיתור ביחס לחשבונות הרדומים התבצע על ידו במסגרת מוקד האיתור – ואולם בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי לא הונחה תשתית ראייתית ועובדתית מספקת בנוגע לפעילות הנטענת של מוקד זה. בתוך כך, הבנק נמנע מלמסור מידע רלוונטי בדבר טיב הפעולות המבוצעות על ידי מוקד האיתור, היקפן, שיעור הצלחתן ועוד. אין זאת אלא שהתמונה המצטיירת לכאורה היא שהבנק לא עמד בחובת האיתור המוטלת עליו, לא באמצעות פנייה למרשם האוכלוסין ואף לא באמצעי חלופי אחר.

19.זאת ועוד. טענת הבנק שלפיה בהיעדר גישה ישירה למרשם האוכלוסין אין לצפות ממנו לפנות בשאילתות פרטניות ביחס לחשבונות הרדומים, היא לכל הפחות מוקשית. אכן יש יסוד סביר להניח כי הגשה פיזית של שאילתה פרטנית למרשם האוכלוסין, באופן נפרד ביחס לכל אחד מהבעלים בחשבונות הרדומים, היא פחות יעילה ויותר יקרה מגישה ישירה ומקוונת למאגר מידע זה. ואולם עצם העובדה שהבנק נדרש להשקעת משאבים מסוימת בהגשת שאילתות פרטניות, אינה משחררת אותו מן החובה הקבועה באופן מפורש בחוזר 1998 – לפנות למרשם על מנת לאתר פרטי התקשרות עדכניים עם הבעלים בחשבונות רדומים. על פני הדברים, נראה כי הדרישה להגיש שאילתה למרשם האוכלוסין בעלות של 15 ש"ח היא סבירה בהינתן שמדובר בחשבונות שבהם נצבר סך של 1,000 ש"ח ומעלה; ויצוין כי גם בהקשר זה הבנק נמנע מלהניח תשתית הולמת לטענתו שלפיה הגשת השאילתות הפרטניות כרוכה בהשקעת משאבים ניכרת.

למעלה מן הצורך יצוין, כי אף לא שוכנעתי שבעת הרלוונטית נמנעה מהבנק גישה ישירה למרשם האוכלוסין כנטען על ידו. בפסק הדין שניתן בחודש מאי 2004 ב-בג"ץ השאילתות נקבע כי אין לאפשר גישה ישירה של הבנקים למרשם האוכלוסין בהיעדר הסדר חקיקתי הולם; והסדר מפורט כזה נחקק בשנת 2007 במסגרת תיקון מספר 11 לחוק מרשם האוכלוסין (חוק מרשם האוכלוסין (תיקון מס' 11), התשס"ז-2007, ס"ח 297). לענייננו רלוונטי סעיף 29א(א) שנוסף לחוק, הקובע את זהותם של הגופים הזכאים לגישה ישירה למידע שבמרשם האוכלוסין:

(א) על אף הוראות סעיף 29, ובלי לגרוע מהן, רשאי המנהל או מי שהוא הסמיך לכך, לבקשת גוף כמפורט להלן, למסור לו פרטי רישום כאמור בסעיפים קטנים (ב) ו-(ג) של הסעיף האמור, למעט מקום הלידה והלאום, וכן תאריך פטירה (בסעיף זה – פרטי רישום), הדרושים לאותו גוף לצורך מילוי חובתו או תפקידו כאמור בפסקאות (1) או (2) לפי הענין, ביחס לכל אדם שפרטי רישומו התבקשו כאמור, ובלבד שאותו גוף התחייב כי לא יעשה שימוש בפרטי הרישום שיימסרו לו אלא למטרה שלשמה נמסרו:

(1) גוף שמוטלת עליו חובה בחיקוק לאמת את פרטי הזיהוי של אדם עם פרטי הרישום המופיעים לגביו במרשם;

(2) גוף שהוטל עליו תפקיד בחיקוק, ושביצוע תפקידו כאמור מצריך אותו לאמת את פרטי הזיהוי של אדם עם פרטי הרישום המופיעים לגביו במרשם. (ההדגשות שלי-ע'ב').

כעולה מלשונו של הסדר זה, גוף "שהוטל עליו תפקיד בחיקוק" יהיה זכאי לגישה ישירה למרשם האוכלוסין ככל שתפקיד זה "מצריך אותו לאמת את פרטי הזיהוי של אדם". לטענת הבנק, עד להוראה 443 שניתנה על ידי המפקח על הבנקים בשנת 2020, לא היה בנמצא כל חיקוק שמכוחו היו תאגידים בנקאיים זכאים לפנייה ישירה למרשם האוכלוסין לשם איתור בעלי חשבונות רדומים. אלא שספק אם הוראה 443 הטילה על הבנקים "תפקיד בחיקוק" יש מאין בשנת 2021. כפי שפורט לעיל, כבר בתקופה הרלוונטית לבקשת האישור חלה על הבנקים חובת האיתור המעוגנת בפקודת הבנקאות; והדרישה הספציפית לפנות למרשם האוכלוסין לשם מימוש חובה זו עוגנה כבר בחוזר 1998 של המפקח על הבנקים. לפיכך, אינני סבורה כי יש ממש בטענת הבנק כי הוראה 443 מהווה "קו פרשת המים" בכל הנוגע לזכאותו לגישה ישירה למרשם לצורך איתור בעלי חשבונות רדומים.

הבנק הגדיל לעשות, ובמסגרת בקשת רשות הערעור טען כי לא רק שבתקופה הרלוונטית נחסמה בפניו האפשרות לגישה ישירה למרשם האוכלוסין – אלא שלשיטתו הוא אף לא היה רשאי להגיש שאילתות פרטניות למרשם. כך, משום שהמנגנון של שאילתה פרטנית מעצם טיבו לא נועד "לשימוש תעשייתי" ולהיקפים שבהם פועל הבנק. ואולם פרשנות זו שמבקש הבנק ליתן להוראות חוק מרשם האוכלוסין, המונעת למעשה מהבנק כל אפשרות להיזקק למידע המופיע במאגר, היא בלתי מתקבלת על הדעת על פניה. מדובר במאגר מידע עדכני ורלוונטי לצורך איתור כתובות, הפתוח בפני כל אדם (סעיף 29(ב) לחוק מרשם האוכלוסין מורה כי "כל אדם רשאי לקבל ידיעה על שמו ומענו של כל אדם אחר הרשום במרשם") – וברי כי אין למנוע דווקא מתאגידים בנקאיים קבלת מידע כאמור, הדרוש להם למימוש חובת האיתור המוטלת עליהם.

20.ומכאן להוראה 443, שעליה מבקש הבנק להסתמך כמקור פרשני להיקף חובת האיתור שחלה עליו בתקופה הרלוונטית, ובפרט לטענתו שלפיה באותה עת לא חלה עליו חובת פנייה למרשם האוכלוסין. בית המשפט המחוזי קבע כי הבנק נדרש להוראה 443 לראשונה רק במסגרת סיכומי הטיעונים מטעמו בבקשת האישור ועל כן טענותיו בנדון מהוות הרחבת חזית אסורה – ומדובר בהחלטה דיונית מובהקת, שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בה. מכל מקום, גם לגופם של דברים נראה כי אין בכוחה של הוראה 443 לסייע לבנק בגרסתו. הבנק נאחז כמוצא שלל רב בלשון המבוא להוראה, שצוין בו כי "הורחבו בהוראה זו החובות החלות על התאגידים הבנקאיים בדבר אופן האיתור של בעלי הכספים האמורים". ואולם אין באמירה כללית זו כדי ללמד כי החובה הספציפית לפנות למרשם האוכלוסין לצורך איתור כתובת עדכנית של בעלי חשבונות רדומים לא חלה על הבנק גם קודם להוראה זו; מה גם שחוזר 1998 מחיל על הבנקים באופן מפורש את החובה לעשות שימוש באמצעי איתור זה במקרים המתאימים.

21.בהינתן כל האמור, איני רואה מקום להתערבות בקביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה קמה למשיבה עילת תביעה אישית נגד הבנק וכי קיים סיכוי סביר שהתובענה הייצוגית תוכרע לטובת הקבוצה (כנדרש בסעיפים 4(א)(1) ו-8א(1) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006). הודאתו של הבנק בכך שהוא נוקט בשיטת פעולה דומה ונמנע מפנייה למרשם האוכלוסין ביחס לכלל החשבונות הרדומים אף מבססת לכאורה קיומה של קבוצה החולקת שאלות מהותיות משותפות (רע"א 3515/22 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' בובר, פסקה 34 (7.1.2024); רע"א 6182/22 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ נ' וינקר, פסקה 19 (24.8.2023); ע"א 6971/19 עמירם נ' חברת דואר ישראל בע"מ, פסקה 29 (3.12.2023)).

טרם סיום יצוין עוד, כי הרושם המתקבל הוא שבנסיבות המקרה תובענה ייצוגית היא אמנם הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בין הצדדים. זאת על רקע פערי המידע והכוחות האינהרנטיים ליחסי בנק-לקוח, ובפרט בהינתן היעדר מודעות מצידם של בעלי החשבונות הרדומים לעצם קיום החשבון הרשום על שמם.

2.תיקון מס' 3

3.ס"ח תשל"ט מס' 920 מיום 1.1.79 עמ' 28 (ה"ח 1362)

4.6. (א) אין לפסוק ריבית לפי חוק זה —

5.(1) אם קיים הסכם בין בעלי הדין על תשלום ריבית או פיצוי אחר בשל פיגור בתשלום;

6.(2) אם נקבע בחיקוק תשלום ריבית או סעד אחר כפיצוי על פיגור בתשלום, וכל עוד ניתן להעניק אותו סעד.

7.(ב) אין לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק זה —

8.(1) אם קיים בין בעלי הדין הסכם על הצמדה;

9.(2) אם קיים בין בעלי הדין הסכם על ריבית פיגורים וההסכם נכרת אחרי יום ה' בכסלו תשל"ד (30 בנובמבר 1973);

10.(3) אם נקבע בחיקוק תשלום של ריבית או של הפרשי הצמדה, אולם הוראות סעיף 58 לפקודת השטרות וסעיף 11(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, אין בהן כדי לגרוע מסמכותה של רשות שיפוטית לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק זה.

11.

12.מיום 9.2.1984

13.תיקון מס' 4

14.ס"ח תשמ"ד מס' 1105 מיום 9.2.1984 עמ' 52 (ה"ח 1549)

15.החלפת פסקה 6(ב)(3)

16.הנוסח הקודם:

(3) אם נקבע בחיקוק תשלום של ריבית או של הפרשי הצמדה, אולם הוראות סעיף 58 לפקודת השטרות וסעיף 11(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, אין בהן כדי לגרוע מסמכותה של רשות שיפוטית לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק זה.

סוף דבר

22.התוצאה היא שבקשת רשות הערעור נדחית. הבנק יישא בהוצאות המשיבה בסך של 20,000 ש"ח.