רע"א 997/06 שפית מעבדות ביולוגיות בע"מ נ. ד"ר יהושע שחר

בשנת 1990 חתמו קיבוץ שפיים אגודה שיתופית בע"מ (להלן: שפיים), חברת ביו-גש בע"מ (להלן: ביו-גש) וחברת שפית מעבדות בע"מ (להלן: שפית או המבקשת), על הסכם להקמת חברת שפית, אשר תעסוק בייצור ושיווק של תרכיבים וטרינרים לעופות (להלן: הסכם המייסדים). בהסכם נקבע, כי בעלי המניות של שפית יהיו קיבוץ שפיים, ביו-גש וכן ד"ר יהושע שחר (להלן: שחר או המשיב).

בעקבות סכסוך בין בעלי המניות בנוגע לחלקי אחזקתם בחברה, הגיש המשיב תובענה על דרך של המרצת פתיחה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בה ביקש הוא לאפשר לו לעיין במרשם בעלי המניות של המבקשת וכן לתקנו, כך שיורה על כך שהוא הבעלים של 12 מניות, כפי שנקבע בהסכם המייסדים.

בתגובה, הגישה המבקשת לבית-המשפט קמא בקשה לעיכוב הליכים בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). בבקשתה, הסתמכה המבקשת על סעיף 39 להסכם המייסדים אשר בו נקבע כי:

"במקרה של חילוקי דעות בין בעלי המניות לגבי פירושו הנכון של חוזה זה או פרוש תנאי מתנאיו או כל חילוקי דעות אחרים שיתגלעו בין בעלי המניות או במקרה של הפרתו או הפרת תנאי ממנו יובא העניין לבוררות בפניי בורר חיצוני, משפטן שימונה על ידי עו"ד קשת ועו"ד אהרון מלצר".

ביום 29.12.05 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט נ' ישעיהו) את הבקשה וקבע, כי היות והמשיב אינו חתום על הסכם המייסדים ואינו צד להסכם הבוררות, אין לחייב אותו להשתתף בהליך של בוררות. בנוסף, דחה בית-המשפט המחוזי את טענותיה של המבקשת, לפיהן המשיב הסכים בהתנהגותו להסכם הבוררות.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, במסגרתה טוענת המבקשת, כי המשיב קיבל על עצמו את הסכם הבוררות הן במפורש והן בהתנהגות. לטענתה, על-אף העובדה, כי המשיב אינו חתום על הסכם המייסדים, הוא הביע בהתנהגותו הסכמה להסכם הבוררות, בין היתר, בכך שנכח בישיבת מועצת המנהלים של חברת שפית מיום 9.1.91, בה נקבע, כי החברה מאמצת את כל האמור בהסכם המייסדים וכי כל האמור בו יחייב את החברה וכל אחד ממנהליה. עוד טוענת המבקשת, כי המשיב חתם עמה בשנת 1999 על הסכם בוררות בנוגע לסכסוך אחר, אשר מעיד על כוונת הצדדים ליישב את הסכסוכים ביניהם בדרך של בוררות. לבסוף, טוענת המבקשת, כי הליך הבוררות הוא ההליך המתאים לפתרון הסכסוך בינה לבין המשיב וכי מגמת הפסיקה הינה לעודד הליכי בוררות.

מנגד, סומך המשיב את ידו על החלטתו של בית-המשפט המחוזי וחוזר על טענותיו, לפיהן הוא אינו צד להסכם המייסדים ולא קיבל על עצמו את הסכם הבוררות, במפורש או בהתנהגות. בנוסף, טוען המשיב, כי המבקשת עושה שימוש לרעה בהליכי משפט היות ובהליך אחר, המתנהל בינה לבין חברת ביו-גש, טענה המבקשת, כי הסכם המייסדים אינו כולל סעיף בוררות בין שפית לבין בעלי מניותיה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הקשור לעיכוב הליכים בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות במקרים נדירים בלבד ( ראו למשל רע"א 254/88 קיבוץ קדרים נ'

מורד

ואח' , פ"ד מ"ב(3) 74; רע"א 9652/04 הירשפלד נ' סודאי (לא פורסם);

סמדר אוטולנגי בוררות – דין

ונוהל (מהדורה רביעית, 2005) 353 (להלן: אוטולנגי ) . המקרה שבפניי אינו נמנה על אחד מאותם מקרים נדירים והוא אינו מעלה שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינים של הצדדים, אשר מצדיקה מתן רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי.

דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. בית-המשפט המחוזי קבע, כעניין שבעובדה, כי המשיב אינו צד להסכם הבוררות היות ולא חתם על הסכם המייסדים ולא הסכים בהתנהגותו לקבל עליו את ההסכם. על-סמך עובדה זו בלבד, ניתן להגיע למסקנה, כי אין לחייב אותו בהליך של בוררות בניגוד לרצונו. לעניין זה נאמר על-ידי פרופ' אוטלנגי כך:

"מתוך שמדובר בהסכמה לפי דיני החוזים, יש צורך במפגש רצונות מלא ( consensus ad idem ), של כל הצדדים, לעניין ההתדיינות בפני בורר. בהזכרת האפשרות של בוררות על ידי אחד הצדדים, בלי שהצד האחר הסכים לה במפורש – לא סגי" ( אוטלנגי , בעמ' 26-25).

טענתה של המבקשת, לפיה המשיב קיבל על עצמו את הסכם הבוררות בהתנהגות, אף היא אינה מקובלת עלי. בישיבת מועצת המנהלים של החברה ביום 9.1.91, אמנם נקבע, כי החברה מאמצת את הסכם המייסדים, אך קביעה זו אינה מהווה הסכמה מפורשת של המשיב להסכם בוררות בינו לבין למבקשת. בנוסף, לא ניתן ללמוד מקיומו של הסכם הבוררות שנחתם בין הצדדים בשנת 1999, אשר חל לעניין ספציפי ואשר אינו בתוקף כיום, הסכמה כוללת לפתור את כל הסכסוכים העתידיים בין המשיב למבקשת בדרך של בוררות.

המבקשת מסתמכת בבקשתה על רע"א 1158/04 א.מ. השבחת נכסים בע"מ נ' רם דר חברה לבניין (טרם פורסם) (להלן: עניין רם דר ). לטענתה, ניתן לבצע בעניינו הליך של הרמת מסך ולהחיל את הסכם הבוררות על המשיב למרות שלא חתם עליו מכוח היותו בעל מניות בחברה, כפי שנעשה באותו עניין. טענה זו דינה להידחות. כפי שנאמר בעניין רם דר , הרמת המסך תתבצע במקרים נדירים בלבד, מקרים בהם ישנה תשתית עובדתית המוכיחה, כי בעלי המניות מבקשים לנצל לרעה את אישיותם המשפטית הנפרדת למטרה פסולה. המקרה שבפניי אינו מצדיק שימוש בדוקטרינת הרמת המסך. רצונו של המשיב לברר את הסכסוך בינו לבין המבקשת בבית-משפט ולא בהליך של בוררות, אליו לא נתן את הסכמתו, אינו מהווה ניצול של מסך ההתאגדות, המצדיק את החלת הסכם הבוררות על המשיב.

לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי ולהורות על עיכוב ההליכים מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות.

אשר-על-כן , דין הבקשה להידחות.

המבקשות תשלמנה למשיב שכר טרחת עורך-דין בסכום של 50,000 ש"ח בצירוף מס ערך מוסף כדין.