רע"א 9995/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

א.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (סגנית הנשיאה וסרקרוג) מיום 7.11.06 בתיק בר"ע 708/06, בה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על החלטת בית משפט השלום בחיפה (השופטת לפין-הראל) מיום 20.8.06 בתיק בש"א 18071.

ב.

המשיבה 2 (להלן ביאדי) ביטחה אצל המבקשת משאית. ביום 29.3.02 חתמה ביאדי על שטר משכון לטובת המשיב 1 (להלן הבנק), וביום 23.4.02 התקבל אישור רישום משכון על המשאית. השעבוד נרשם גם ברשימת הפוליסה, שם הוצהר כי הפוליסה משועבדת לטובת הבנק. ביום 29.9.02 אירע מקרה הביטוח; המשאית נשרפה. משדחתה המבקשת את תביעת הבנק, הגיש הבנק תביעה לבית משפט השלום (ת"א 10509/05).

בהמשך - ככל הנראה בעקבות טענת המבקשת להעדר יריבות בינה לבין הבנק - הוגשה בקשה לצירוף ביאדי כתובעת נוספת, ותיקון כתב התביעה בהתאם. המבקשת התנגדה לבקשה בטענה כי הבקשה הוגשה למעלה משלוש שנים לאחר מקרה הביטוח, ולפיכך שתביעת ביאדי התיישנה (כך לפי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981). ביום 20.8.06 קיבל בית משפט השלום את הבקשה. נקבע כי אין ספק שתביעת הבנק הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות. עוד נקבע כי סעיף 31 מתייחס לתקופה של "שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח " (ההדגשה הוספה -א"ר). נקבע כי תקופת ההתיישנות מתייחסת למקרה הביטוח, ולא לתקופת התיישנות פרסונלית. הוטעם כי כיון שהוגשה תביעה ביחס למקרה הביטוח (תביעת הבנק) נעצרה תקופת ההתיישנות. נקבע כי בנסיבות "היות שעילת התביעה לא התיישנה, וצירופה של הגב' ביאדי לכתב התביעה ייעל את הדיון, ויביא לבירור המחלוקת כמקשה אחת וסייע בניסיון להגיע לחקר האמת (המטרה העיקרית של המשפט)" יש לקבל את הבקשה. כלפי החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי.

ג.

ביום 7.11.06 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. נקבע כי מעבר לפרשנות שהעניק בית משפט השלום לסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, ישנם טעמים טובים נוספים לצירוף ביאדי, על אף העובדה שבקשת הצירוף הוגשה כשלוש שנים וחודש אחרי מקרה הביטוח. ראשית נקבע כי העקרון הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (הודאה בזכות) חל גם בדיני הביטוח. נקבע כי במסגרת מו"מ שנוהל בין המבקשת לביאדי, העבירה המבקשת לביאדי שטר סילוקים מטעמה - ושיש לראות בשטר זה משום הודאה בזכותה של ביאדי. עוד נקבע כי מכוח סעיף 12 לחוק חוזה הביטוח ("מעמד המוטב") הבנק רשאי "להגיש תביעה ישירה כנגד המבקשת, בהיותו מוטב מכוח שעבוד הפוליסה". הוטעם כי בנסיבות "הובא לידיעת המבקשת, באופן מפורט ומלא על דרישתה של המבוטחת, גם באמצעות תביעה זו, ולכן הטענה של המבקשת בדבר נזקים אפשריים, במקרה כגון זה, אינה עומדת לה". כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה שבפנינו.

ד.

בבקשה נטען כי לפי חוק חוזה הביטוח תביעה יכולה להיות מוגשת רק על ידי מבוטח או מוטב - ומכאן כי לבנק כבעל השעבוד בפוליסה אין מעמד להגשת תביעה. נטען אפוא כי כל עוד לא נפסקו תגמולי ביטוח לטובת המבוטחת (ביאדי), אין הבנק יכול להיכנס בנעליה. עוד נטען כי שטר הסילוקים אליו התייחס בית המשפט המחוזי לא הוזכר בתצהירה של ביאדי, והיא לא נחקרה לגביו, ולכן לא הוגש כדין לתיק בית המשפט ולא היה ניתן להסתמך עליו - זאת מעבר לכך שלגופו של עניין אין הוא מהוה הודאה. כלפי הנמקת בית משפט השלום נטען, כי לעולם זכות התביעה היא המתיישנת ולא מקרה הביטוח, ואין כל נפקות לשאלת זהות מגיש התביעה. נטען כי בית המשפט המחוזי ביסס את קביעתו על יסוד נימוקים שונים משל בית משפט השלום, ולפיכך שאין להתייחס לבקשה כאל גלגול ערעורי שלישי.

ה.

לאחר העיון סברתי - לא בלי היסוס - כי אין להיעתר לבקשה. ראשית ההליך היתה בשאלה הפרוצדורלית של הוספת בעל דין כדי להתגבר על טענה של העדר יריבות, וסופו בהכרעת בית המשפט המחוזי לפיה קיימת יריבות ישירה, ושאלה היא אם קביעה זו לא הקדימה את זמנה במישור הפרוצדורלי. בשלב זה מופנית הבקשה כלפי החלטת בית המשפט המחוזי - וממילא עניינה בסוגיה היש בידי הבנק להגיש

תביעה ישירה. עלי להדגיש שאין בכך כדי להוציא את הבקשה מגדרי גלגול שלישי; ראו בש"א 4511/05 עיריית בת-ים ואח' נ' גני יפית חברה לבניין ולהשקעות בע"מ (טרם פורסם) – השופט (כתארו אז) ריבלין). בית המשפט המחוזי השתית את קביעתו על שני אדנים: (1) הודאה לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות; (2) אפשרות תביעה ישירה לפי סעיף 12 לחוק החוזים. ביחס לראשון אומר שאכן העיקרון הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות חל גם ביחס להתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח (לסקירה מפורטת ראו י' אליאס, דיני ביטוח (כרך ב', תשס"ב) 745-744). הפכתי בשאלות האם במקרה הקונקרטי ניתן לראות בשטר שנשלח לביאדי משום הודאה, והאם הוא הוגש כדין. ואולם, ראשית, אין אלה מסוג השאלות שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהן, ולא כל שכן בגלגול שלישי (ע"א 2989/95 מרים קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים , פ"ד נא(4) 687, 695; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מה' 7 בעריכת ש' לוין) סעיף 665 בעמ' 856 - 857; ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 - מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר). שנית, עדיין לא נסגרו שערי ראיות בטענות בקשר לשטר הסילוקין או הפיצוי, אף אם צורפה המשיבה 2 כתובעת, וכמובן איני מביע דעה לגופן.

ו.

מבלי לקבוע מסמרות, דומה כי גם נימוקו השני של בית המשפט המחוזי אינו מצדיק מתן רשות ערעור. המבקשת טוענת כי הבנק אינו מוטב או מבוטח ומסיבה זו אין בינה לבינו יריבות ישירה. הנושא נתון לדיון ההמשך בערכאה הדיונית, אך לא למותר להזכיר, כי בפרשת בידרמן (ע"א 66/91 בידרמן חברה לביטוח בע"מ נ' י.ד. מטר בע"מ, פ"ד מו(5) 397) נדון מקרה בו, במהות, מושכנה פוליסת ביטוח של שוכר לטובת בעל הנכס. חברת הביטוח העלתה טענה זהה לטענה שבפנינו: "טענתה המרכזית של המבטחת היא, כי זכויותיה של המשכירה הן זכויות של בעל שיעבוד, ולפיכך אין היא זכאית להפרע את כספי הביטוח כל עוד השוכרים (המבוטח) עצמם לא תבעום מהמבטחת" (עמ' 403-402). טענה זו נדחתה לגופה:

"טענה זו מתעלמת ממהות היחסים שנוצרה בין השוכרים, המשכירה והמבטחת... אין ספק שההתחייבות השניה כוללת בתוכה חיוב מובלע של השוכרים להעביר כל סכום שהם זכאים לקבלו על פי הפוליסה למשכירה. אשר לאופן מימוש המשכון, קובע סעיף 17(4) לחוק המשכון: "במשכון שהוא זכות יכול שהמימוש יהיה כאמור בסעיף 20". קובע סעיף 20: "מושכנה זכות שיש לחייב כלפי אדם אחר, רשאי הנושה לממשה כשם שהחייב יכול היה לממשה; הוא רשאי לעשות כן אף אם חל המועד לקיום הזכות לפני המועד לקיום החיוב המובטח, והכל באין קביעה אחרת בהסכם המישכון"... מכוח סעיף 20 האמור יכולה המשכירה לממש את הזכות הממושכנת כשם שהשוכרים היו יכולים לעשות זאת , כאשר ברור גם שכל טענה שעמדה למבטחת כלפי השוכרים תעמוד לה גם כלפי המשכירה" (עמ' 404-403, הנשיא שמגר; ההדגשה הוספה - א"ר).

(ראו גם ה"פ (ירושלים) 937/98 חיים שושן נ' א.ב.א ויקטורי חב' לניהול ואחזקות בע"מ (לא פורסם) "אילו שועבדה הפוליסה לטובת שושן כמוסכם, יכולה היתה שושן לממש בעצמה את השעבוד ולקבל לידיה את תגמולי הביטוח..."(השופטת אפעל גבאי); וכן ע"א 4294/97 אובזילר טוביה נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ,

פ"ד נו(2) 389, 397 (הנשיא ברק)). על הטעמים שנקבעו בפרשת בידרמן נוספו בספרות טעמים שונים, ובכללם כי העובדה שבעל השעבוד הסתמך על הפוליסה בידיעת המבטחת יוצרת השתק (ראו ש' ולר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 (כרך שני, תשס"ז) 131-129). לכאורה קשה להלום, כי בעובדה שהבנק לא נרשם כמוטב בפוליסה יש כדי לשלול יריבות בינו לבין המבקשת. ולבסוף, לא למותר לציין כי ביאדי - שהקפידה לשלם למבקשת את תשלומי הביטוח, ולכגון ענייננו לאו מילתא זוטרתא היא - איחרה את המועד להגשת התביעה בחודש אחד בלבד, ואף זאת בהסתמך על ההנחה שלבנק זכות תביעה עצמאית.

ז.

בסופו של יום סברתי כי בנסיבות הקונקרטיות כאמור אין מקום לתת רשות ערעור בגלגול שלישי. ושוב אזכיר, כי דומה שמקומו הראוי של העיסוק בסוגיית היריבות הישירה הוא בערכאה הדיונית, בבואה לדון בתביעה לגופה.