רע"ב 10108/09 אברהם בן חמו נ. ועדת השחרורים בכלא השרון

1.

בפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בעת"א 3272/09 (השופטים ש' דותן, י' שיצר, ש' שוחט) לקבל את עתירת היועץ המשפטי לממשלה נגד החלטת ועדת השחרורים, לבטל את שחרורו על תנאי של המבקש ולהורות על ריצוי מאסרו עד לתום יתרת תקופת השחרור על תנאי.

המבקש הורשע בעבירות של תקיפה חבלנית של בת זוגו, תקיפה חבלנית והחזקת סמים לצריכה עצמית. הושת עליו עונש מאסר לשנתיים ו -

3 חודשים וזאת עד לתאריך 22.9.09. בתאריך 13.1.09 החליטה וועדת השחרורים לשחרר את המבקש שחרור מוקדם על תנאי בכפוף: "למילוי קפדני ומלא של התוכנית השיקומית שנבנתה לו בהוסטל 'מפתחות', בכפוף למילוי קפדני של ההוראות שיינתן לו על ידי צוות הטיפול בהוסטל 'מפתחות'...". כשלושה חודשים לאחר שחרורו המוקדם של המבקש, הודיע האחראי על ההוסטל, בו שוהה המבקש, כי הלה אינו עומד בתנאי ההוסטל והמליץ להחזיר את עניינו לדיון בוועדת השחרורים. בתאריך 13.9.09 החליטה וועדת השחרורים ברוב דעות שלא לבטל את שחרורו המוקדם של המבקש, בהזהירה אותו לבל ישוב להפר תנאי כלשהו מהתנאים החדשים שנקבעו על ידה. היועץ המשפטי לממשלה הגיש עתירה מנהלית נגד ההחלטה האמורה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב. בית המשפט לעניינים מנהליים החליט כאמור לקבל את העתירה, לבטל את החלטת וועדת השחרורים ולהורות על מאסרו של המבקש עד ליתרת תקופת השחרור על תנאי. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שבפנינו.

2.

לטענת המבקש טעה בית משפט קמא משבחר להתערב בהחלטת וועדת השחרורים. לשיטתו, ההחלטה אינה מאזנת כראוי בין כל האינטרסים והשיקולים שיש לשקול בכגון דא. בבקשתו הדגיש המבקש, בין היתר, את הנסיבות הבאות : הוא משוחרר מזה כ – 11 חודש ועובד במסגרת קבועה ומסודרת ; במהלך תקופת השחרור לא נפתח לו כל תיק פלילי ; המבקש שהה בהוסטל 4 חודשים ודיווח לוועדת השחרורים על הקושי שלו להשתתף בתוכנית הטיפולית ; בקשתו לקבלת תוכנית חלופית נדחתה ;

המבקש ריצה עונש מאסר בן 27 חודש. לגישת המבקש, שחרורו המוקדם מתיישב אף עם האינטרס הציבורי. הוא גורס כי שגה בית משפט קמא משהחליף את שיקול דעתה של הוועדה בשיקול דעתו ומכאן, לסברתו, יש לבטל את החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים.

מנגד, סבורה המשיבה כי דין הבקשה להדחות על הסף מן הטעם שאינה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית, המצדיקה דיון בגלגול שלישי. אף לגופו של עניין נטען כי החלטת בית משפט קמא בדין יסודה. וועדת השחרורים בחרה להעניק למבקש הזדמנות שנייה מבלי שתמכה זאת בנימוקים ובלא שנתנה את דעתה לשיקולים שהותוו בחוק: "לאינטרס הציבורי שבקיומם של תנאי השחרור, חומרתה של ההפרה, טיבה תדירותה ומידת המסוכנות הנשקפת לציבור בשלה". עוד הודגש כי בענייננו מדובר בהפרות בוטות של תנאי השחרור על ידי המבקש, כאשר גורמי הטיפול ברש"א עמדו על היעדר יכולתו להפנים את כללי המסגרת ולכבדם. מכאן עמדת המשיבה, לפיה החלטת בית משפט קמא מאזנת כראוי בין השיקולים הנדרשים.

3.

עיון בטענות המבקש אינו מעלה כל נימוק משפטי, שמושתת על מבחני הדין והפסיקה והמצדיק הענקת רשות ערעור. כפי שנפסק לא אחת :

"כידוע, הלכה היא כי רשות ערעור בעתירות אסיר ניתנת רק בנסיבות מיוחדות בהן מגלה הבקשה בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה בה נושא אחר שחשיבותו כללית (ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986); רע"ב 3705/08 פינטו נ' שר המשטרה, פסקה 4 (טרם פורסם, 29.4.2008)). הבקשה שבפניי אינה באה בגדר המקרים המצדיקים מתן רשות לערער, וכל כולה אינה עוסקת אלא בעניינו הפרטני של המבקש. אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות"

(רע"ב 7338/08 ג'מאל מחמוד צוויר נ' ועדת השחרורים

לא פורסם, 27.10.08)).

הבקשה שבפנינו אינה באה בגדר המקרים המצדיקים רשות ערעור וכל כולה עוסקת בעניינו הפרטני של המבקש. אף לגופו של עניין נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. החלטת בית משפט קמא מנומקת כדבעי ומאזנת כראוי בין השיקולים שיש לשקול בבקשה מסוג זה. בהחלטה לשחרור מוקדם של המבקש נקבע שעליו למלא באופן קפדני אחר ההוראות של הצוות הטיפולי בהוסטל. עיון בדו"ח של רש"א מלמדת כי הוא הפר באופן בוטה את התנאים שנקבעו. בתקופה הקצרה בה שהה בהוסטל

בחר מספר פעמים שלא לחזור להוסטל ולא להודיע על כך כנדרש. בנוסף הוא החליט לא לשתף פעולה עם הגורמים הטיפוליים. כפי שנכתב :"לצערנו, הגעתו

של אבי להוסטל נעשתה ככרטיס יציאה מהכלא ולא כאופציה טיפולית. כמו כן , התרשמנו שאבי אינו מודע כלל למצבי הסיכון שלו, מתפקד באופן לא עקבי ואימפולסיבי, ונראה כי בשלב זה אינו מתאים כלל לטיפול, ולפיכך אנו מחזירים את עניינו לועדת השחרורים" (חוות הדעת מטעם ההוסטל מיום 30.4.09 – מש/6). נתונים אלו בעלי משקל של ממש. משכך, צדק בית משפט קמא בנתנו להם משקל ראוי.

לא נפלה, אפוא, כל טעות בהחלטת בית המשפט לעניינים מנהליים, לפיה החלטת וועדת השחרורים נופלת מחוץ למתחם הסבירות. זאת, בשל היעדר הנמקה כראוי לדעת הרוב. מעבר לכך, החלטת הוועדה להורות על שחרור המבקש, חרף הפרותיו החוזרות ונשנות, משמעותה נקיטת גישה סלחנית כלפי מפר תנאי השחרור שנקבעו. תוצאה שכזאת מחלישה את יעילות מנגנון הפיקוח על האסיר באמצעות וועדת השחרורים. פשיטא כי מתפקידה של הוועדה להורות על שחרור מוקדם של אסיר במקרה המתאים. זאת, כדי לעודד התנהגות שיקומית של האסיר במסגרת ריצוי עונשו. נדמה כי התוצאה אליה הגיעה הוועדה עומדת בניגוד למגמה זו. מכאן שהחלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בדין יסודה ואין מקום להתערב בה.

4.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש ייאסר ויושב לכלא הדרים לא יאוחר מיום 9.2.10 בשעה 12:00.