רע"ב 10131/09 מאיר אוחנונה נ. מדינת ישראל- שירות בתי הסוהר

1.

בפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים (כב' השופטים ד. אחיטוב, מ' דיסקין ור' בן יוסף) לפיה נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת וועדת השחרורים שלא להעניק לו שחרור על תנאי מעונש המאסר של 3 שנים ושישה חודשים, אותו הוא מרצה כעת.

המבקש מרצה את עונש המאסר בפועל האמור בגין ביצוע עבירת רבות שעניינם הונאה בכרטיסי חיוב.

ועדת השחרורים החליטה לדחות את הבקשה לשחרור על תנאי. בנימוקי ההחלטה הדגישה הוועדה כי המבקש לא למד לקח ממאסריו הקודמים והוא שב לבצע עבירות נוספות, על רקע התמכרותו להימורים. ההחלטה הפנתה לדו"ח הסוציאלי לפיו המבקש יוצר רושם לא אמין, שינה גרסותיו מספר פעמים ונמנע מלקיחת אחריות על מעשיו. גם צוין בהחלטה כי ועדת אלמ"ב התנגדה לשחרור. בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב קבע כי לא נפלה כל טעות בהחלטת הוועדה ודחה את העתירה. מכאן הבקשה שבפנינו.

בבקשה זו פירט המבקש בהרחבה את טיעוניו כפי שנטענו בהליכים הקודמים. לגישתו, היה מקום להורות על שחרורו המוקדם על מנת לאפשר לו דרך חדשה של טיפול. לטענת המבקש ניתן משקל רב לדו"ח של ועדת אלמ"ב, בעוד שהעבירות הנוכחיות אינם קשורים לאלמ"ב. המבקש חולק על ממסקנותיה של הועדה וטוען כי קיבל על עצמו

אחריות למעשיו. בנוסף מלין המבקש על כך שלא ניתנה לו דרך טיפולית הולמת. עוד נטען כי בשל שביתת קלדניות המבקש לא קיבל את יומו וזכויותיו נפגעו. מנגד סבורה המשיבה כי הבקשה אינה מגלה עילה משפטית להענקת רשות ערעור ומשכך יש לדחותה על הסף. אף לגופו של עניין המשיבה תומכת בהחלטת וועדת השחרורים ובית משפט קמא.

2.

כלל מושרש בפסיקה הוא כי רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אף בנושא מתן שחרור על תנאי. כפי שנפסק :

"רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא רק אם מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו כללית" ( רע"ב 7/86 וייל נגד מדינת ישראל, לא פורסם – 26.6.86; וכן ראו רע"ב 9837/03 גרסיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ח (2) 326, 330; רע"ב 4539/97 יונס נ' מדינת ישראל, לא פורסם, 5.10.97; רע"ב 393/97 סרסאוי נ' מדינת ישראל, לא פורסם 18.3.97; רע"ב 6901/08 זיאדה נ' שרות בתי הסוהר, לא פורסם, 17.1.99; רע"ב 9011/02 גולדנברג נ' מדינת ישראל, לא פורסם, 9.2.03; רע"ב 8916/03 סיבוני נ' שרות בתי הסוהר, לא פורסם, 11.1.04).

לא מצאתי נימוק מיוחד המצדיק סטייה מן הכלל האמור במקרה זה. אמנם ניתן להניח כי שחרורו המוקדם של המבקש הינו בעל חשיבות עבורו. לו היה די בכך, הכלל האמור היה הופך לחריג. אף לגופו של עניין לא מצאתי כי נפל פגם או שגגה בהחלטתו של בית משפט קמא. מהחומר עולה כי כלל הגופים שבחנו את עניינו של המבקש הביעו חוות דעת שלילית לגביו. נכון היה להעניק משקל רב לבעיית ההימורים ממנה סובל המבקש. צר לי לציין כי המבקש אינו לוקח אחריות על חייו – משכך, עליו לשאת בתוצאות. פגיעה חוזרת ונשנית בציבור מבססת את המסקנה בדבר מסוכנותו של המבקש. בתיק דנא הוא הורשע בכ-40 עבירות של מרמה וריצה מספר פעמים בעבר עונש מאסר בפועל. חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 קובע כי ועדת השחרורים רשאית לשחרר אסיר על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת מאסרו, ובלבד ששוכנעה כי הוא ראוי לשחרור ואינו מגלה מסוכנות. המקרה אינו עונה על אמות המידה האמורות. אף לא מצאתי ממש בטענת המבקש כי נפגעו זכויותיו בהליך קמא. טענותיו נשמעו וזכו למענה הולם בפסק דינו של בית משפט קמא. המבקש העלה סוגיה עקרונית בדבר הפניית הוועדה לדו"ח ועדת אלמ"ב, הגם שלא הורשע בעבירת אלימות במסגרת תיק זה. אולם, אין צורך להידרש לעניין בבקשה זו שכן עולה מהחלטות הוועדה ובית המשפט כי לא ניתן משקל ממשי לדו"ח הנ"ל. יפה ונכון הוא שהמבקש מתייחס להלכי שיקום, אך לנוכח התמונה המצטיירת וודאי אין לומר שהחלטת הועדה נופלת ממתחם הסבירות. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לאחר שהמבקש שוחרר על תנאי ממאסרו הקודם וחרף זאת חזר לסורו.

עולה איפוא כי דין הבקשה להדחות וכך אני מורה.