פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"ב
1159/11
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקש:
אחמד אבו שריפה
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי מרכז מיום 29.12.10 בעת"א 32635-11-10 שניתנה על-ידי השופטת
רג'יניאנו
בשם המבקש:
עו"ד יניב פרץ
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת רג'יניאנו) בעת"א 32635-11-10 מיום 29.12.10, בגדרה נדחתה עתירת המבקש להסיר את סיווגו כאסיר בעל סיכון גבוה לבריחה.
ב.
המבקש הורשע, על פי הודאתו, בעבירות שונות על פי פקודת הסמים, התשל"ג-1973; בעבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וכן בשיבוש מהלכי משפט. לפיכך הושתו עליו, בין היתר ובעיקר, 64 חודשי מאסר בפועל. עם תחילת ריצוי מאסרו סווג המבקש כאסיר בעל סיכון גבוה לבריחה. סיווג זה הוסר בעקבות החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים (השופטת רג'יניאנו) בעת"א 22279-04-10 מיום 6.7.10 (להלן ההחלטה הראשונה ), לפיה החלטת הסיווג, המבוססת על אירועי כתב האישום בלבד, שכלל הימלטות מן המשטרה ומרדף, איננה סבירה; בפרט נוכח הדיווחים על התנהגותו החיובית מאז החל בריצוי מאסרו והיעדר בעיות משמעת.
ג.
מספר חודשים לאחר ההחלטה הראשונה, החליט המשיב על החזרת סיווגו של המבקש לאסיר בעל סיכון גבוה לבריחה. כלפי החלטה זו הגיש המבקש עתירת אסיר (עת"א 32635-11-10), אשר נדחתה בהחלטת בית המשפט קמא מיום 29.12.10. בית המשפט קבע, כי ההחלטה בדבר שינוי סיווגו של המבקש היא סבירה. הוסבר, כי בית המשפט יתערב במשורה בשיקול דעתו של שירות בתי הסוהר, ועיקר תפקידו הוא לבדוק האם אכן נשקלו כלל השיקולים הרלבנטיים, והאם האיזון שנערך ביניהם הוא ראוי - ומשזה המצב בענייננו אין להתערב בשיקול דעתו של המשיב.
ד.
כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה הנוכחית (ביום 10.2.11) בה נטען, בין היתר , כי הבקשה מעלה סוגייה עקרונית שעניינה טיב המידע המודיעיני הנדרש כדי להביא
לסיווגו של אסיר כבעל סיכון גבוה לבריחה. נטען גם, כי יחד עם המידע המודיעיני יש
לשקול גם את נסיבותיו האישיות של האסיר בטרם נקבע סיווגו. לבסוף נטען, כי לא היה מקום לשנות את סיווגו של המבקש, משלא דווח על שינוי לרעה בהתנהגותו, אשר לה ניתן משקל בהחלטה הראשונה.
הכרעה
ה.
לאחר העיון בבקשה ובחומר המודיעיני אשר עמד לנגד עיניו של בית המשפט קמא (ושהועבר לפי החלטה מ-13.2.11) לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. מסכים אני, כי על בית המשפט הבודק חומר מודיעיני במעמד צד אחד, לנהוג זהירות רבה בחומר זה. בדומה אנו מזהירים עצמנו בעיוננו בחומר חסוי בתיקים בטחוניים במעמד צד אחד; בית המשפט משמש בכגון דא כפה לאסיר או לעצור, וראו גם ע"פ 889/96 מזאריב נ' מדינת ישראל
פ"ד נא(1) 433, 463 (השופט – כתארו – אז מ' חשין); בג"ץ 5555/05 פדרמן נ' אלוף פיקוד המרכז פ"ד נט(2) 865, 869; בג"ץ 9441/07 אגבר נ' מפקד כוחות צה"ל , פסקה ט(1). עם זאת, בהכרעתו על בית המשפט להיות מודע לקשיים שבעבודת שירות בתי הסוהר ולמורכבות שבניהול בתי הסוהר, אשר אוכלוסייתם ככלל אינה מל"ו צדיקים; יש צורך ביחס אנושי והוגן אל האסירים והעצורים כחוליות חלשות על פי רוב בחברה, אך כמובן חובה ראשונית היא ההגנה על החברה.
ו.
במקרה דנא אכן החליט בית המשפט קמא – כאמור – ביום 6.7.10 על הסרת הגדרתו של המבקש כבעל סיכון גבוה לבריחה (סג"ב), אך שירות בתי הסוהר שב והגדירו כעבור חודשים אחרים כסג"ב, ובהחלטתו נשוא הבקשה לא ראה בית המשפט מקום להתערב בכך. והנה החומר המודיעיני בו עיינתי אינו מבוסס רק על כתב האישום המתוקן שבו הורשע המבקש, שכלל הימלטות מן השוטרים במסגרת מרדף כאמור, ואשר עיגון בו בלבד נשלל בהחלטה מ-6.7.10, אלא גם חומר נוסף קונקרטי (מאוחר מן ההחלטה מ-6.7.10), הרלבנטי ישירות לסכנת בריחה. כמותי כבית המשפט המחוזי, איני יכול לבוא בטרוניה עם שירות בתי הסוהר שראהו על פי חומר זה כבעל סיכון גבוה לבריחה. אזכיר עם זאת, כי לפי פקודת הנציבות 04.09.00. ברי כי הדברים דינמיים ונתונים למעקב, וכאמור בסעיף 4(2) לפקודה, ההגדרה עשויה להשתנות לפי פרמטרים שונים, ועל כן לא ננעל השער לשינוי. סוף דבר, איני רואה מקום להתערבות של בית משפט זה בהחלטתו של בית המשפט קמא, ואיני נעתר איפוא לבקשה.
ניתנה היום כ"ה באדר א' תשע"א (1.3.2011).
ש ו פ ט