רע"ב 1199/02 אברהם סמסאן נ. שרות בתי הסוהר

1.המבקש הינו אסיר המנהל בבית משפט זה מספר הליכים נוספים (ובהם בג"ץ 10042/01; רע"ב 8986/01 ורע"ב 2323/02). המבקש עתר (עע"א 1838/01) לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיא ד' בר-אופיר). בעתירתו טען כי שירות בתי הסוהר אינו מעביר ממנו ואליו כתבי בי-דין במסגרת ההליכים המתנהלים בבית משפט זה. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה וקבע כי העותר יכול לברר האם המסמכים שביקש להגיש בבית משפט זה התקבלו, על-ידי בירור באמצעות מזכירות בית המשפט ובאמצעות שירות בתי הסוהר. המבקש ביקש מבית המשפט המחוזי בשלב זה כי תינתן לו רשות ערעור על ההחלטה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, וקבע כי "רק בית המשפט העליון אמור להחליט מהם התיקים שהוא מעוניין לדון בהם לאחר מתן רשות ערעור." למשמע החלטה זו ביקש המבקש כי בית המשפט המחוזי יפסול עצמו מלדון בהליכים שהוא מנהל. גם את בקשתו זו דחה בית המשפט המחוזי בקובעו כי לא קמה בנסיבות העניין עילה לפסילה.

2.על החלטות אלה של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש את בקשתו זו. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיב לה נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אשר לטענתו כי מסמכים מסוימים אינם מגיעים לבית משפט זה במסגרת ההליכים שהוא מנהל, לא מצאתי לנכון להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. טענה זו של המבקש נטענה באופן כללי. המבקש לא הצביע על מסמך מסוים שלא נתקבל בבית המשפט העליון. בית המשפט המחוזי הורה בהחלטתו לשירות בתי הסוהר לברר את טענות המבקש. די בכך כדי לענות על מבוקשו. אם המבקש יצביע על מסמך מסוים או על כתב טענות מסוים שלא נתקבל בבית משפט זה על אף ששלח אותו, יוכל לנקוט באמצעים העומדים לרשותו על מנת לוודא את מסירת המסמך או את מסירת כתב הטענות. לאור מסקנתי זו ממילא מתייתר הצורך לדון בשאלה האם היה על בית המשפט המחוזי ליתן למבקש רשות ערעור על החלטתו.

3.נותרה טענת המבקש כי בית המשפט המחוזי צריך לפסול עצמו מלדון בעניינו. גם בטיעון זה של המבקש אין ממש. בית המשפט כתב בהחלטתו כי הוא דן בכל עתירה לגופה לפי נסיבותיה, וכי אין לו כל משוא פנים נגד העותר. על המבקש את פסלותו של בית המשפט להראות כי דעתו של בית המשפט "נעולה" כך שלא יוכל לשפוט ללא משוא פנים. בתחושותיו הסובייקטיביות של המבקש אין די (ע"פ 4150/00 דהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בג"ץ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון , פ"ד מח(3) 573, 605). בנסיבות המקרה שלפנינו לא הצביע המבקש על חשש ממשי אובייקטיבי לקיומו של משוא פנים מצד בית המשפט. נראה כי עיקר השגותיו של המבקש נוגעות לתוכן החלטותיו של בית המשפט, אך אלה מהוות עניין לבקשות רשות ערעור על פי סדרי הדין, ולא לטענות פסלות (ראו ע"א 5939/01 ממן אסתר נ' ממן בנימין (לא פורסם)).

4.לאור כל אלה הבקשה נדחית.