רע"ב 12003/04 חוזה ריברה נ. שירות בתי הסוהר

א.המבקש, אזרח קולומביה, מרצה עונש מאסר בן 21 שנה, המורכב משני גזרי דין, באחד מהם נדון לתשע שנות מאסר בגין הברחת סמים, ובשני לשתים עשרה שנות מאסר מצטברות בשל סחר בסמים. במהלך מאסרו הראשון יצא המבקש ל-14 חופשות בנות 72 שעות בכפוף לערבויות להבטחת חזרתו, ושב מן החופשות. במהלך מאסרו הראשון - לא במהלך חופשותיו - נעברו העבירות שהיו בסיס להרשעתו ולגזר דינו בשנית.

ב.גזר הדין השני ניתן ביום 20.7.00. חופשותיו של המבקש נשללו, והוא הוגדר כבעל סיכון גבוה לבריחה (סג"ב). המבקש עתר פעמים אחדות לבית המשפט המחוזי נגד החלטת המשיב שלא לאפשר את יציאתו לחופשה. העתירות נדחו. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, אשר נדחתה גם היא. בקשה נוספת נמחקה לבקשתו.

ג.ולשלב הנוכחי: ביום 7.9.04 החליטה ועדת "הפרדות וטעוני הגנה" בראשות סגן מפקד גוש מרכז בשירות בתי הסוהר, לבטל את הגדרת המשיב כסג"ב בכל הנוגע לתפקודו בתוך בית הסוהר בו הוא מוחזק, בציינו כי "עניין ביטול הסג"ב יאפשר לנ"ל - המבקש - א"ר) לבוא לידי ביטוי במסגרת תעסוקתית, שם ניתן יהיה לבחון את השתלבותו, תפקודו וכוונותיו - אין בביטול הסג"ב כל הצבעה לעניין חופשתו. נושא חופשה יובא לדיון בנפרד". לאחר ההחלטה להסיר את הגדרתו של המבקש כסג"ב, נבחן נושא חופשותיו בשירות בתי הסוהר ובמשטרה, והוחלט שלא להתיר לו לצאת לחופשות, נוכח החשש כי לא ישוב מחופשותיו. המבקש עתר לבית המשפט המחוזי. בהחלטתו מיום 15.12.04 קבע בית המשפט (השופט טל), כי נוכח העובדה כי לעותר אין קרובי משפחה בארץ אלא הוא אזרח קולומביה, אשר אין לה הסכם הסגרה עם ישראל, קיים חשש שאם ייצא לחופשה לא יחזור להמשך ריצוי מאסרו. על כן ראה בית המשפט כסבירה את עמדת שירות בתי הסוהר.

ד.(1) מכאן הבקשה הנוכחית, בה נטען כי ניתן למנוע את החשש להימלטות על ידי הטלת ערבויות מתאימות אשר יבטיחו את חזרת המבקש לכלא. עוד נטען, כי החלטת המשיב, כמו גם החלטת בית המשפט קמא, לוקה בחוסר סבירות קיצוני, שכן אינה מבוססת על מידע כי אם ייצא המבקש לחופשה לא יחזור ממנה, ואף לוקה היא באפלייה ביחס לשותפיו לעבירה.

(2) המשיב מתנגד לבקשה. ראשית, כיוון שלא הועלתה בה שאלה משפטית חשובה שככלל מתנה רשות ערעור בתחום זה, אלא המדובר בעניינו הפרטני של המבקש לצאת לחופשה. שנית, לגופו של ענייין טוען המשיב, כי מתן חופשה הוא עניין שבשיקול דעת, וההחלטה שלא לאפשר למבקש לצאת לחופשות מתבססת על החשש שתיאר בית המשפט קמא כאמור. למבקש אין זיקה ממשית לישראל, והוא מרצה עונש מאסר ממושך שיבקש להימלט ממנו. כן מציין המשיב, כי ברקע הדברים מצוי המידע המודיעיני שעמד בבסיס החלטתו בשעתו להגדיר את המבקש כסג"ב. אכן, נוכח תקופת מאסרו הממושכת של המבקש, וכדי לשפר את תנאי מאסרו, הוחלט להסיר את הגדרת הסג"ב כדי לאפשר לו חופש תנועה רב יותר במתחם בית הסוהר, אם ירצה בכך - אך אין באלה כדי לאשר את חופשותיו של המבקש.

ה.(1) לאחר העיון, אין בידי להעתר לבקשה. אכן, אין המדובר בשאלה עקרונית בעלת חשיבות כללית, אלא כזו המעוגנת בנסיבותיו הספציפיות של המבקש (ראו, בין היתר, רע"ב 7186 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"ב 393/97 סרסאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"ב 4539/97 יונס נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בעולם שבו התנועה בין מדינות ובין יבשות קלה ומהירה יחסית, יש ליתן משקל לחשש ההימלטות מחוץ לתחומי המדינה, לא כל שכן כשהמדובר בזר. המבקש נושא על גבו מטען עברייני כבד, בחלקו בעבירות שבוצעו מתוך בית הכלא גופו. החשש פן יימלט והחשש פן יסכן את הציבור אינם יכולים להיראות כדברים בעלמא. לפיכך, אין דופי בהחלטת המשיב כשלעצמה, ואין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. ואולם, חרף זאת הדעת נותנת כי לא ננעלה הדלת לחופשות בעתיד. נתתי אל לבי, כי החלטת סגן המפקד של גוש מרכז בשירות בתי הסוהר מיום 7.9.04 מציגה על פניה גישה מדורגת: ראשיתה בהורדת הסיווג של סג"ב, צעד המאפשר מסגרת תעסוקתית לבחינת השתלבותו של המבקש, תוך חופש רב יותר בתוך מתחם בית הסוהר, ותוך הותרת נושא החופשות לבחינה נוספת. אכן, נאמר בהחלטת הועדה כי אין בכך כדי להחוות לעת הזאת לכיוון של חופשה, ואכן ההחלטה לאחר מכן לגבי חופשה לא היתה חיובית, ובית המשפט קמא לא ראה מקום להתערב בכך, ולטעמי בצדק. ואולם, בשלב הבא - כך נותנת הדעת - ייבחן גם נושא החופשות עצמן, אף אם אין בידינו כמובן לומר לעת הזאת דבר לגבי ההחלטה שתתקבל. אכן, נקבע בפסיקה לא אחת, כי חופשות הן בחינת פריבילגיה הנתונה לשיקול הדעת של שירות בתי הסוהר (סעיף 36(א) לפקודת בתי הסוהר (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, ולא זכות מוקנית (למשל, בר"ע 5387/90 פלוני נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם)). ועם זאת נאמר גם, כי החופשה היא "כלי שיש בו כדי להפוך את ההגבלה על חופש התנועה של האסיר למידתית יותר, ולקדם את התכלית של הקלת תנאי המאסר" (ע"פ 6481/01 אל עביד נ' שירות בתי הסוהר , פ"ד נז(6) 678, 714).

אוסיף, כי יש בכך חשיבות לימות שהותו של האסיר בכלא כדרך אנושית לאיזון נפשי, ואף במבט לעתיד לקראת בוא עת שחרור. ואולם, זהירות הרשויות בנסיבות שבהן הוכיח אדם את מסוכנותו ו"תעוזתו" העבריינית כבמקרה דנן היא במקומה, הן להגנת הציבור והן להבטחת ריצויו של העונש. גם קשה לערוך הבחנה ולומר, כפי שהציעה הסניגוריה, כי העבירות שביצע המבקש בכלא לא נעשו בעת חופשה, ולכן אין לערב בעניינן שיקולי חופשה בזיקה לחשש ההימלטות. הדעת נותנת, כאמור, כי אם התנהגות המבקש בעתיד והמידע לגביו יאפשרו זאת, תבוא אף השעה לשקול חופשה, אך לא אקבע מסמרות. המדובר, כידוע, בנושאים דינמיים, הנבחנים בכלא מדי שישה חודשים. לא מצאתי איפוא מקום למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא.