רע"ב 11260/05 חוזה קרלוס ריברה נ. מדינת ישראל

המבקש הינו אזרח קולומביה, אשר הורשע בעבר בהברחת סמים לישראל ונידון לתשע שנות מאסר בפועל. המבקש החל לרצות עונשו בשנת 1994, אולם במהלך תקופת מאסרו, עבר מתוככי בית-הסוהר עבירות נוספות של ייבוא סמים קשים לישראל. בגין עבירות אלו גזר בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על המבקש (ת.פ 40204/00) 15 שנות מאסר נוספות, מתוכן שלוש שנים על תנאי, כך שתקופת מאסרו הכוללת של המבקש התארכה ל-21 שנות מאסר בפועל.

במהלך מאסרו הראשון של המבקש יצא המבקש באופן סדיר לכ-14 חופשות, שהותנו במתן ערבויות מתאימות. עם זאת, לאחר קבלת מידע מודיעיני בשנת 2000, הוגדר המבקש כבעל סיכון גבוה לבריחה (סג"ב) ועל כן נשללו חופשותיו. מספר עתירות שהגיש לשם החזרת חופשותיו נדחו על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (עע"א 2236/00, עע"א 1590/01, עע"א 2141/01, עע"א 1523/03, עע"א 2095/04). כך גם בקשות רשות ערעור על החלטות אלו שהוגשו לבית-משפט זה נדחו (רע"ב 2972/02, רע"ב 12003/04) או נמחקו לבקשת המבקש (רע"ב 10964/03).

סיווג המבקש כסג"ב בוטל ביום 7.9.2004 על-ידי סגן מפקד גוש מרכז בשירות בתי הסוהר, אך בתשובתו מיום 7.9.2004 ברע"ב 12003/04 הדגיש, כי ביטול סיווג זה אמור בכל הנוגע לתפקודו בתוך בית-הסוהר ולשם מתן אפשרות ליתן למבקש חופש תנועה רב יותר ואפשרות לפעילויות נוספות. באשר להשבת חופשותיו של המבקש ציין סגן-מפקד גוש מרכז בשירות בתי-הסוהר כי, לאור חומר מודיעיני בעניינו, אין מקום לשוב ולהתירן, נוכח חשש, כי הוא לא ישוב מחופשותיו.

כנגד החלטה זו של המשיב הגיש המבקש עתירת אסיר נוספת (ע"א 2535/05) לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

ביום 22.11.2005 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) את עתירתו בקובעו, כי על-אף התנהגותו הטובה והממושמעת של המבקש, עליה אין חולק, קיים חשש ממשי, כי הוא אכן יברח בעת יציאתו לחופשה וזאת נוכח העובדה, כי הינו אזרח זר של מדינה אשר אין לה הסכם הסגרה עם מדינת ישראל וכי אין לו קרובים בארץ. נתונים אלו, יחד עם חומר מודיעיני רלוואנטי, הביאו את בית-המשפט המחוזי להבחין בין עניינו של המבקש לבין עניינם של שותפיו הישראליים לעבירה ועל-כן קבע, כי החלטת המשיב סבירה בהחלט.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה טוענת באת-כוח המבקש, כי עמדת המשיב הינה עמדה בלתי סבירה בעליל ושגה בית-המשפט המחוזי כשאימץ אותה. לטענת באת-כוח המבקש, הרי מעמדו של המבקש כאזרח זר לא השתנה בכל תקופת מאסרו, דבר שלא הפריע לו לשוב מחופשותיו. למבקש ידידים וקשרים רבים בישראל ועל-כן, לטענתה, אין ממש בחששותיו של המשיב מבריחתו. המבקש אמנם מרצה מאסר ממושך, אולם גם בכך אין, לטענתה, בכדי להטיל חזקה של חשש מבריחה. באת-כוח המבקש ממשיכה וטוענת, כי מששוחררו שותפיו לעבירה של המבקש לחופשות, הרי שההחלטה שלא לשחרר אותו נגועה באפליה. גם התנהגותו של המבקש צריכה לעמוד לנגד עיני המשיב בשקילת החלטתו וכן העובדה, כי המבקש מנסה, באמצעים חוקיים, לפנות לרשויות על-מנת לרצות את המשך מאסרו בארץ מולדתו. לטענתה, בקשת רשות הערעור מעוררת שאלה כללית וחשובה באשר לכל האזרחים הזרים המרצים מאסר ממושך בישראל ועל-כן, מבקשת היא מבית-משפט זה להעניק רשות ערעור ולבטל את החלטת בית-המשפט המחוזי.

מנגד, תומך בא-כוח המשיב יתדותיו בהחלטת בית-המשפט המחוזי וטוען, כי בצירוף ושקלול נסיבות המבקש- היותו אזרח זר המרצה מאסר ממושך- העבירות החמורות בהן הורשע, שנעשו בעת היותו נתון מאחורי סורג ובריח וכן מידע מודיעיני בעניינו, הן ההופכות את החלטת המשיב לראויה בהחלט. גם ביטול מעמד המבקש כסג"ב אין לו ולא כלום, לטענת בא-כוח המשיב, עם עניין שחרורו לחופשות, כל עוד החשש שמא יברח שריר וקיים. מתן חופשה מבית הסוהר איננה זכות קנויה למבקש, אלא סמכות שבשיקול דעת, בכדי לעזור לו להשתקם. כן טוען בא-כוח המשיב, כי הבקשה אינה מעלה עניין המצדיק מתן רשות ערעור וכי אין תפקידו של בית-המשפט להחליף את שיקול דעתו של המשיב, אלא להפעיל ביקורת שיפוטית על סבירות החלטותיו.

דין הבקשה להידחות.

רשות ערעור על החלטות בעתירות אסיר אינה ניתנת כעניין שבשגרה, אלא רק אם עובדות המקרה מעלות בעיה משפטית עקרונית בעלת חשיבות או לחילופין כאשר מגלה הבקשה נושא בעל חשיבות ציבורית כללית (ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"ב 6813/01 דוד ימין נ' שרות בתי הסוהר (לא פורסם); רע"ב 10408/03 זוננאשוילי נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם)). הבקשה שבפני אינה מגלה אף לא אחד מאלו, אלא דנה בעניינו הפרטני של המבקש ונסיבותיו האישיות.

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. באת-כוח המבקש הפרידה בטיעוניה בין שיקוליו השונים של המשיב- היות המבקש אזרח זר והיותו מרצה מאסר ממושך, כשיקולים נפרדים, אשר כל אחד מהם בלתי סביר כשלעצמו. לא כן הוא: שיקולי המשיב הינם בעלי משקל מצטבר, אשר יחדיו מביאים לחשש סביר לבריחת המשיב. חשש זה מתעצם נוכח מידע מודיעיני, אשר לא איבד מעדכנותו. משכך, אין לה לטענת באת-כוח המבקש באשר לאפליה על מה לסמוך: שיקולי המשיב התבססו על הבדלים רלוואנטיים בינו לבין שותפיו לעבירה, אשר הינם בעלי קשרים חזקים יותר למדינת ישראל ובעלי סיכון נמוך יותר לבריחה והמבקש לא הראה, כי החומר המודיעיני בעניינם שווה בחומרתו לחומר אשר הוגש בעניינו שלו.

אין זה מתפקידו של בית-משפט זה להחליף את שיקול-הדעת של המשיב. כך נאמר ברע"ב 6545/97 מדינת ישראל נ' יוסף אחמד מחאג'נה (לא פורסם):

"החלטת שירות בתי הסוהר, שלא לאפשר חופשה למשיב היתה סבירה. היא בגדר שיקול דעת השירות בניהול בית הסוהר...ניהול בתי הסוהר הוא סמכותו של נציב שירות בתי הסוהר. בית המשפט מפעיל ביקורת שיפוטית. השאלה אותה שואל עצמו בית המשפט אינה כיצד היה הוא מנהל את בית הסוהר אילו היה הוא הנציב. השאלה אותה שואל עצמו בית המשפט הינה אם נפל פגם באופן ניהול בתי הסוהר על ידי הנציב. שתי שאלות אלה נפרדות הן".

בעניינו של המבקש, קבע בית-משפט זה ברע"ב 12003/04 (השופט א' רובינשטיין), כי יש מקום לבחון שחרורו מחדש לחופשות, על-פי התנהגותו ומידע מודיעיני בעניינו. בחינה כזו התבצעה ומתבצעת מדי ששה חודשים וההכרעה שנתקבלה הינה סבירה בהחלט, בתחום סמכותו של המשיב ולא מצאתי כל מקום להתערב בה.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.