רע"ב 8298/10 פלוני נ. שרות בתי הסוהר

1.

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית משפט המחוזי מרכז (עת"א 13083-08-10) לפיה נדחתה עתירת המבקש נגד ההחלטה שלא לבטל את סווגו כאסיר בעל סיכון גבוה לבריחה (המכונה סג"ב).

המבקש נושא עונש מאסר שלישי ,

הפעם לתקופה של כ – 18 שנה בגין עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע , סחר ,

יבוא ויצוא סמים , איומים ותקיפה. בשנת 2003 יצא לחופשה ממנה לא שב במשך שמונה חודשים עד שנעצר על ידי המשטרה. המבקש אף ניסה לתקוף את השוטרים שבאו לעצור אותו וניסה להימלט. על רקע האמור הוגדר המשיב כאסיר בעל סיווג גבוה לבריחה ונמנעה ממנו האפשרות לצאת לחופשות. המבקש הגיש עתירה לבית המשפט המחוזי בבקשה לשנות את סווגו האמור. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה ומכאן הבקשה למתן רשות ערעור.

2.

לטענת המבקש קיימת פרצה בתקנות שירות בתי הסוהר בכך שאין זמן מקסימאלי שבו ניתן להגדיר אסיר כאסיר עם סיכון גבוה לבריחה וממילא אין הגבלה למשך הזמן שבמהלכו ניתן לשלול מאסיר חופשות. לשיטתו ,

כפי שהחוק קובע עונש מקסימום לכל עבירה כך גם חובה על המשיב לקצוב את התקופה המגבילה את זכותו לצאת לחופשות. הודגש כי מזה 7 שנים הוא מוגדר כאסיר בעל סיכון גבוה לבריחה וכך הדבר עלול להמשך למשך 7 שנים נוספות. עוד נטען כי לאסיר אין כל סיכוי לזכות בניכוי שליש אם הוא אינו יוצא לחופשות ולכן חשוב להגדיר את הזמן המקסימאלי שבו ניתן יהיה לשלול ממנו חופשות. לטענת המבקש מדובר בסוגיה כללית המהווה פגיעה חמורה בזכויות האסירים, ועל כן מוצדק להעניק לו רשות ערעור.

מנגד סבור המשיב כי הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית הראויה לדיון בגלגול שלישי ודינה להדחות על הסף. לגופו של עניין נטען , כי הגדרת אסיר כבעל סיכון גבוה לבריחה הינה במסגרת הסמכות הנתונה לשיקול דעתו של המשיב וההחלטה שנתקבלה בענייננו הינה סבירה. שלוש פעמים לא חזר המבקש מחופשה ובמהלך בריחותיו אף היה מעורב בפלילים. במאסרו הנוכחי, בשנת 2003 הוא לא שב מחופשה במשך 8 חודשים עד שנעצר על ידי המשטרה. בעברו 67 עבירות שבוצעו על ידו. במהלך מאסרו הנוכחי נמצאו בכליו מפתחות אזיקים והוא הביע כוונות בריחה.

בנוסף קיימים מידעים מודיעיניים המעידים שבכוונתו לברוח מהכלא ומן הארץ. עוד נטען כי על פי פקודת הנציבות אחת לחצי שנה בוחנת וועדת ניהול אסירים מחוזית את הגדרת האסיר כסג"ב ומעבירה את המלצתה לסגן מפקד המחוז. עניינו של המבקש נבדק באופן פרטני מידי חצי שנה לגופו של עניין. כך למשל נבחנה לאחרונה הגדרתו בתאריך 29.12.10 והומלץ שלא לשנות את הגדרתו של המבקש כסג"ב.

4.

לא מצאתי בבקשה שאלות עקרונית המצדיקות מתן רשות ערעור ודי בכך כדי לדחותה (ראו רע"ב 10711/04 אליאס דאלי נ' מדינת ישראל ואח' (4.1.05) , רע"ב 11260/05 חוזה קרלוס ריברה נ' מדינת ישראל (7.5.06) וע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). סיווגו של המבקש כסג"ב לא נועד להשית עליו עונש נוסף אלא ליתן מענה לסכנה שיימלט באם תינתן לו חופשה. לא מצאתי ממש בטענה כי יש לקצוב את התקופה בה מוגדר המבקש כסג"ב. כפי שקבע בית משפט קמא וכך בפועל נהג המשיב , עניינו של המבקש נבחן אחת לחצי שנה באופן פרטני. אין קביעה קטגורית לפיה המבקש לא יוכל לעולם לצאת לחופשה.

אומר זאת בצורה אחרת: באשר לקביעת העונש, יש מקום לקבוע רף מקסימאלי שאין לחרוג ממנו, שכן העונש מבטא את תגובת החברה למעשה הפלילי שבוצע. שונים הם פני הדברים ביחס לסיווגו של אסיר כבעל סיכון גבוה לבריחה. היעלה על הדעת שאסיר הממשיך בניסיונות בריחה מבית הסוהר ,

יזכה לחסינות מסנקציה מנהלית כי "תג הסג"ב דבק בו" , תקופה ארוכה בשל התנהגותו הנמשכת? לכן דומה הדבר – לא לקביעת עונש מרבי - אלא לקביעת הגבלה, למשל ,

למספר הפעמים בהם ניתן להרשיע נאשם בעבירת גניבה. בנסיבות המקרה שבפניי , שוכנעתי כי התשתית העובדתית שפורטה על ידי המשיב מבססת היטב את המסקנה כי המבקש היה ועודנו בעל סיכון גבוה לבריחה.

4.

לאור האמור דין הבקשה להדחות.