פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
1790/01
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
המערער
ים
:
1. הוצאת עיתון הארץ בע"מ
2.
חנוך מרמרי
3.
נחמיה שטרסלר
4.
לילך סיגן
נגד
המשיב
ות
:
1. אורנה פרייזר
2.
פרייזר תקשורת בע"מ
ערעור
פסלות שופט על החלטתו של בית משפט
השלום
בתל-אביב-יפו בת.א. 69171/98 שניתנה
על
ידי כבוד השופט צבי כספי
בשם
המערערים: עו"ד שירה בריק; עו"ד שלמה
ליבליך
בשם
המשיבות: עו"ד ארנון גיצלטר
פסק-דין
ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו
(כב' השופט צ' כספי) שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 69171/98.
1. המשיבות הגישו תביעת לשון הרע כנגד המוציאה
לאור של עיתון הארץ ונושאי תפקידים בה ובעיתון (להלן: המערערים). המערערים הגישו
בקשה לפסול את בית המשפט מלדון בעניינם, בין היתר, בשל התבטאויות שונות של בית
המשפט במהלך הדיון, שהצדיקו לטענתם את פסילתו. בית משפט השלום דחה את בקשתם
והמערערים הגישו ערעור על ההחלטה. בערעור זה חזרו המערערים על טענותיהם בבקשת
הפסילה וכן הוסיפו וטענו כי מנוסח החלטת בית המשפט בבקשת הפסילה עולה כי זה לוקה
במשוא פנים. בהחלטתי מיום 23.10.00, דחיתי את ערעורם של המערערים. באשר להתבטאויות
בית המשפט בהחלטת הפסלות, ציינתי בהחלטתי, מבלי לחוות דעה לגופן של הטענות, כי
המקום להעלות טענות אלה הוא במסגרת בקשת פסלות חדשה, וכי אין מקום לכך שערכאת
הערעור היא שתידרש לטענות אלה לראשונה.
2. ביום 12.11.00 הגישו המערערים בקשת פסלות חדשה
לבית המשפט קמא. בבקשה זו טענו המערערים, כי מלשון החלטת הפסלות הראשונה עולה כי
לא ניתן יהיה להמשיך לקיים דיון ענייני נטול משוא פנים במשפט זה וכי דינם של
המערערים בעיני כב' בית המשפט נחרץ, וזאת ממספר טעמים: ראשית, נטען כי בית המשפט
ראה בהגשת בקשת פסילה אקט של איום, ובקשת הפסילה נתפשה בעיניו כצעד שמטרתו להטיל
מורא על בית המשפט. כך, למשל, מפנים המערערים לדברי בית המשפט בהחלטתו כי:
"אין בקשה זו בעיני אלא בקשת סרק שכל טעמה ורצונה הוא להטיל מורא בלב בית
המשפט ולנסות להביאו לנהוג בדיון ולנווטו כפי רצונם של הנתבעים...". שנית,
בית המשפט התנסח בהחלטתו בלשון בוטה באופן חריג, המעידה על עוינות וזלזול מצדו
כלפי המערערים ועל כך כי דלתו של בית המשפט ננעלה בפניהם. שלישית, בית המשפט חייב
את המערערים בתשלום הוצאות בסך 3,000 ש"ח לטובת המשיבות ובסך 3,500 ש"ח
לטובת אוצר המדינה.
3. המשיבות, בתגובתן לבקשת הפסילה, טענו כי יש
לדחותה הן בשל השיהוי שבהגשתה והן משום שכל מטרת הבקשה היא לדחות את התקדמות
הדיון. לדבריהם, אין בטענות המערערים כדי להוות עילה לפסילתו של שופט.
4. בית המשפט בהחלטתו מיום 7.2.01, דחה את בקשת
הפסלות, הן מהטעם שחלף המועד להגשתה והן לגופה. בית המשפט קבע כי נוכח העובדה
שעילת הבקשה נסמכת על דרך ניסוחה של החלטת הפסלות הראשונה, הרי שמועד הגשת בקשת
הפסלות היה עם מסירת החלטה
זו לידי המערערים. באשר לטענות המערערים לגופן, קבע בית המשפט כי לא נמלא פחד מהמערערים, אלא כל שנאמר על ידיו בהחלטתו הקודמת היה כי איתר ניסיון של המערערים לנסות להטיל עליו מורא. בית המשפט הוסיף וציין כי מאחר שלא הוכחה עילת פסלות, אין הוא רשאי להשתחרר מהדיון בתיק, ואם יעשה כן יפגע הסדר הנכון של הדיון השיפוטי ושל המערכת השיפוטית.
5.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערערים חוזרים על טענותיהם בבקשת הפסלות ומוסיפים כי אין בחוק כל מועד קצוב מעבר ל"מיידיות" להגשת בקשת פסלות. לטענתם, מיום שנמסרה להם ההחלטה בערעור ועד להגשת בקשת הפסלות השנייה לא התקיים דיון בתיק וטענת הפסלות לא "נשמרה באמתחתם". המערערים מדגישים כי הצטברות הדברים בשני האירועים נשוא ערעורי הפסלות מבססת חשש ממשי למשוא פנים. המשיבות בתגובתן חוזרות על טענותיהן בתגובה לבקשת הפסלות.
6.לאחר שעיינתי בחומר המצוי לפני נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. לא מצאתי בהתבטאויותיו של בית המשפט בהחלטת הפסלות הראשונה משום חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים. אפשר שבית המשפט התבטא בהחלטתו הראשונה באופן שאינו מחמיא למערערים, ואפשר שניתן היה לנסח באופן שונה מעט את ההחלטה מיום 2.8.00, שהצמיחה את בקשת הפסלות ואת ערעור הפסלות. מכל מקום, בהתבטאויות בית המשפט כשלעצמן, אין כדי להראות כי בית המשפט גיבש לעצמו עמדה סופית בעניין נושא הדיון השיפוטי, באופן שאין טעם בהמשך רגיל של המשפט ("המשפט מכור") (ראו למשל: ע"א 2730/98 תנופה שירותי כוח אדם בע"מ נ' אודניה גיאורגיצאוו , פ"ד נב(2) 427, 432; ע"א 1335/99 ש.ח. שוקי שווק ועבודות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם)). במובן זה, לא הצביעו המערערים בפני על חשש ממשי למשוא פנים. לא מצאתי בנסיבות המקרה גם "הצטברות" של נתונים המצביעה כשלעצמה על משוא פנים, כך, הן מהטעמים שבפסק דיני הקודם והן מהנמקותי נשוא החלטה זו.
7.באשר לחיוב המערערים בהוצאות בקשת הפסילה, הרי שלא מצאתי בעובדה זו משום עילת פסלות בפני עצמה. ככל בקשה אחרת במשפט, יש וההחלטה בה גוררת אחריה חיוב בהוצאות. טענה נגד שיעור ההוצאות עצמן, שלא כעילת פסלות, אין עניינה במסגרת ערעור פסלות (ראו: ע"א 6581/94 מיכאל זאק נ' ספר אלקטרוני ממוחשב ס.א.מ. בע"מ , פ"ד מח(5) 838).
לפיכך, אני מורה על דחיית הערעור. ממילא איני נדרש לדון בסוגיית השיהוי.
בנסיבות העניין, ונוכח ההוצאות שנפסקו כבר על ידי בית המשפט קמא, אין צו להוצאות.
ניתן היום, ח' בניסן התשס"א (1.4.2001).
ה
נ ש י א
העתק מתאים למקור
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ
פסקי
הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
01017900.
A01
/דז/