ע"א 2730/98 תנופה שרותי כח אדם בע"מ נ. גיאורגיצאנו אורגניה ואח'

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 2730/98

בפני: כבוד הנשיא א' ברק

המערער ות : 1. תנופה שרותי כח אדם בע"מ

2.אררט חברה לביטוח בע"מ

3.א. ארנסון חברה לעבודות בנין בע"מ

נגד

המשיבים : 1. גיאורגיצאנו אורגניה ואח'

2.מגדלי התאומים בע"מ

3.המגן חברה לביטוח בע"מ

4.מגדלי עסקים (אחזקות) בע"מ

5.לוגל ניהול פרוייקטים בבניה בע"מ

6.אלדד בוקשפן מהנדס בנין

7.יאיר הראל מהנדס בנין

8.ש. הולץ מהנדס יועץ מעליות

9.המוסד לביטוח לאומי

ערעור פסל ות שופט על החלטתו של בית המשפט

המחוזי בבאר-שבע מיום 27.4.98 בת.א. 112/92

שניתנה על ידי כבוד סגן הנשיא י' בנאי

בשם המערערות 1 ו2-: עו"ד א' דראל

בשם המערערת 3: עו"ד עזרא בריק

בשם המשיבים 1: עו"ד אברהם קלמנוביץ

בשם המשיבים 6 ו7-: עו"ד אבירם רחימי

בשם המשיב 8: עו"ד שלמה ברקוביץ

בשם המשיב 9: עו"ד פסה מרקוביץ

פסק-דין

ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' סגן הנשיא, השופט י' בנאי) מיום 26.4.98, לפיה פסל בית המשפט עצמו מלהמשיך ולדון בת.א. 112/92.

1.המשיבים מס' 1, אלמנת פועל שנספה בתאונה (להלן: "המנוח") וילדיו הקטינים (להלן: "התובעים"), תבעו את המערערים ואת המשיבים 2-9 (להלן: "המשיבים"), בדרישה לפיצויים. בשלב זה מצויה התביעה בשלב ההוכחות. ביום 26.4.98, במהלך הבאת הראיות ביקש בא-כוח התובעים, כי בית המשפט יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתביעה. את בקשתו זו נימק בטענות הבאות: בית המשפט ציין, כי במשך שלושים שנות כהונתו לא נתקל בעורך-דין טרדן וטרחן כבא-כוח התובעים וכינה אותו עורך דין שערוריה, בית המשפט חיווה דעתו, כי ראוי לייחס לפועל המנוח רשלנות תורמת בשיעור 50%, בית המשפט מנהל כל העת את התיק באופן המצביע על משוא פנים כלפי התובעים ובא כוחם ועל יחס אוהד כלפי המערערים והמשיבים.

2.בית המשפט אישר, כי ציין, כי בכל תקופת כהונתו כשופט לא נתקל בעורך דין טרחן וטרדן כבא כוח התובעים, והוסיף, כי אמר זאת משום שמחדליו ורשלנותו של האחרון, כמו גם אי-מילוי הוראות וצווים שניתנו על ידי בית המשפט, גרמו לעיכובים ולשיהוי בדיון. עוד ציין בית המשפט כי נהג באורך רוח כלפי בא כוח התובעים כאשר התעלם ממחדלים, מרשלנות ומהתנהגות בוטה ומחוצפת של בא כוח התובעים. בית המשפט הוסיף וציין, כי אם וככל שהתייחס לאשם תורם של המנוח, הרי שהדברים נאמרו במסגרת נסיון להביא את הצדדים לפשרה. את החלטתו סיכם בית המשפט כך:

"טענותיו של עו"ד קלמנוביץ על משוא פנים אין להן כל יסוד. אף על פי כן כיוון שיש לעו"ד קלמנוביץ הרגשה כזו ולצורך מראית פני הצדק, אני נעתר לבקשה ופוסל עצמי מלהמשיך ולדון בתיק, כפי שאוחד."

3.בערעור שבפני טוענים המערערים, כי משהגיע בית המשפט לכלל מסקנה, כי אין ממש בבקשת הפסלות לא היה מקום לפסילתו אך מטעמי מראית פני הצדק וכיבוד הרגשתו של בא-כוח התובעים. לעניין זה מסתמכים המערערים על פסק הדין בע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל , פ"ד מח (3) 608 המערערים מוסיפים וטוענים, כי בא כוח התובעים נהג באופן מחפיר במשך כל שנות ניהול המשפט, וכי נהג זלזול בבית המשפט, במערערים ובמשיבים. חרף זאת, טוענים המערערים, נהג בו בית המשפט באורך רוח והבליג נוכח מחדליו השונים, בין היתר בהתחשב במיהותם של התובעים. בהתייחסם לטענה בדבר ייחוס אשם תורם למנוח, טוענים המערערים, כי המדובר בדברים שנאמרו במסגרת משא ומתן לפשרה, זמן רב לפני שבא כוח התובעים העלה את טענת הפסלות. המערערים מוסיפים ומציינים, כי בית המשפט דן בתיק מזה חמש שנים, כי התיק עומד על סף סיום שמיעת ראיות התביעה וכי בנסיבות אלו פסילתו של בית המשפט והעברת התיק לשופט אחר יגרמו פגיעה של ממש לצדדים. המשיבים 6-9 מצטרפים לטיעוני המערערים.

4.התובעים טוענים, כי ההחלטה נשוא הערעור היתה במקומה, נוכח הכינויים שכינה בית המשפט את בא-כוח התובעים ובהתבסס על פסיקת בית משפט זה בע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל , פ"ד מח (3) 608,635 וברע"א 4413/91 בנייני מ.י. גינדי הנדסה ופיתוח בע"מ נ' מוטסוול , פ"ד מה (5) 778. התובעים מוסיפים וטוענים, כי משהחליט בית המשפט לפסול עצמו, אין עוד מקום לכפות עליו לישב בדין בניגוד לרצונו. בא כוח התובעים מתעמת עם הטענה, כי לא קיים את צווי בית המשפט וטוען, כי צווי בית המשפט מולאו במלואם. התובעים מוסיפים וטוענים, כי משוא פניו של בית המשפט התגלה בהזדמנויות נוספות, דוגמת חיוב התובעים בהוצאות, הצעת פשרה המבוססת על אשם תורם של המנוח, התערבות בהליכים ועוד כהנה וכהנה אירועים שהתרחשו במהלך שנות המשפט. עוד טוענים התובעים, כי במספר הזדמנויות נהג בית המשפט באופן שאינו מתיישב עם המזג השיפוטי הראוי וכי עקב זאת אף התלונן נגדו בא כוח התובעים.

5.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להתקבל. בעניין אחר אמרתי:

"בסופו של דבר, הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן (ראה ע"פ 2/95 מדינת ישראל נ' זינאתי , פ"ד מט (1) 43 ,39; ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' יהודה , פ"ד מה (3) 790). השתחררות בלתי ראויה של השופט מהדיון במשפט פוגע בהגינות המשפט, באמון הציבור וגורר אחריו עיוות דין באותה מידה כמו המשך דיון בעניין שמן הראוי הוא לשופט לפסול עצמו ממנו. בעיקר כך, מקום שאינטרסים ראויים להגנה של הצד האחד - זה הצד שלא ביקש את פסילת השופט - נפגעים ממעשה הפסילה (ראה בג"ץ 332/61 איזנר נ' פינקלשטיין , פ"ד לז 1841). אין לקיום תחושה סובייקטיבית בלתי מוצקה של צד המבקש פסילה על ידי פגיעה בתחושה אובייקטיבית לצדק של צד המבקש למנוע הפסילה." (ע"א 4160/96

שחר נ' מושנוב , טרם פורסם, ראה גם: ע"א 6679/97 ברז'יק

נ' ברז'יק , טרם פורסם).

כאמור לעיל, גם בית המשפט קמא לא סבר, כי הטענות שהועלו בפניו יוצרות עילת פסלות, והחלטתו לפסול את עצמו התבססה על תחושתו הסובייקטיבית של בא-כוח התובעים ועל מראית פני הצדק. ואכן, טענות התובעים בפני בית המשפט קמא אינן מעוררות אותו "חשש ממשי" לקיום משוא פנים שיש בו כדי להצדיק פסלות שופט (וראה ע"פ 5/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו (1) 247). טענתם העיקרית של התובעים נוגעת לדברים שאמר בית המשפט אודות בא-כוחם. אפשר שבית המשפט חיווה דעתו בעניין זה באופן שאינו מחמיא לבא-כוחם של התובעים. אולם בעובדה זו, כשלעצמה, אין בכדי להראות, כי בית המשפט גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ("המשחק מכור") (וראה בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה , פ"ד מח (3) 573, 605 - 606). גם האמירה המיוחסת לבית המשפט, לפיה יש לייחס למנוח אשם תורם בשיעור של 50%, נאמרה, לפי ההחלטה נשוא הערעור, במהלך נסיון פישור ואין יסוד לראייתה כקביעת עמדה. מכל מקום, אם וככל שביקשו התובעים להסתמך על אמירה זו כעל עילת פסלות, היה עליהם לעשות כן סמוך למועד אמירת הדברים (וראה תקנה 471ב סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, להלן: "התקנות"), וזאת לא עשו. טענותיהם הנוספות של התובעים אינן מגלות, על פניהן, עילת פסלות. העובדה שהחלטות דיוניות מסויימות של בית המשפט אינן מיטיבות עם התובעים אינה מהווה עילת פסלות (וראה ע"א 220/97 ח.ר. דולומיט חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' תעשיות רדימיקס (ישראל) בע"מ , טרם פורסם). הדרך הראויה להתמודדות עם החלטות מעין אלה היא הגשת בקשת רשות ערעור - ולא ערעור פסלות.

ראוי לציין, כי בתשובתם לערעור מעלים התובעים טענות חדשות ורבות, שלא הועלו בפני בית המשפט קמא. טענות אלו לוקות בשלוש: בהתייחסותן לארועים שהתרחשו זמן רב לפני הגשת בקשת הפסלות (בניגוד להוראות תקנה 471ב סיפא לתקנות), בהעלאתן לראשונה בשלב הערעור, ובאי-צירוף תצהיר לתמיכה בהן (בניגוד להוראות תקנה 471ג (ד) לתקנות). לפיכך לא מצאתי מקום להתייחס לטענות אלה. הוא הדין בטענות נוספות שמעלים התובעים בדבר המשך הטיפול בתביעה - אין ניתן להתייחס לטענות אלו, שאף הן אינן נתמכות בתצהיר. משכך הם פני הדברים, אין מקום להסתמכות על תחושתו הסובייקטיבית של בא כוח התובעים כעילת פסלות וליתן בידי בעל דין "זכות וטו" באשר לזהות השופט הדן בעניינו. אכן, ייתכנו מקרים, בהם לא יתערב בית משפט זה בהחלטת בית משפט לפסול עצמו, אפילו סבור בית משפט זה, כי לא התקיימה עילת פסלות (וראה: ע"א 6204/96 גל-עזר נ' גולדבליט , פ"ד נ (2) 745).אולם נסיבות המקרה שבפנינו שונות: שיקלול של טענות התובעים מול קביעות בית המשפט קמא ומול העיכוב הצפוי בבירור ההליך אם תישאר החלטת הפסילה בתוקף מביא למסקנה, כי דין הערעור להתקבל.

הערעור מתקבל איפוא. התובעים יישאו בהוצאות המערערים בסך 2,000 ש"ח.