ע"פ 11875/04 אבו שקארה ריאד אליאס נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בטבריה (השופט ש' אטרש) לפסול עצמו מלדון בת"פ 3964/01.

1.כנגד המערערים, חברה ונושא משרה בה, הוגש (ביום 11.11.01) כתב אישום לבית משפט השלום בטבריה, המייחס להם ביצוע עבירות לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (ת"פ 3964/01). המערערים הואשמו באי-הגשה במועד של דו"חות ניכויים לפקיד השומה ובאי-העברה במועד של מס הכנסה שנוכה מהעובדים. בנוסף לאישומים אלה, הואשם המערער גם באי-הגשת דו"ח על הונו ונכסיו בניגוד לדרישת פקיד השומה. הדיון בכתב האישום אוחד עם כתב אישום אחר שהוגש (ביום 6.11.01) נגד המערערים לבית משפט השלום בקרית-שמונה, המייחס להם עבירה של אי-הגשת דו"חות מע"מ במועד, בניגוד לאמור בחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (ת"פ 519/01).

2.עם הגשת כתבי האישום, החלו המערערים במגעים מול רשויות המס, במטרה להגיע להסדר מוסכם לתשלום החוב. בעוד המגעים נמשכים, הודו המערערים (ביום 1.10.02) במיוחס להם בת"פ 3964/01, ובית המשפט הרשיעם על-פי הודאתם. כעבור זמן, עם איחודם של שני כתבי האישום, הודו המערערים גם במיוחס להם בת"פ 519/01, והורשעו על-פי הודאתם. המערערים המשיכו במגעים עם רשויות המס כדי להסדיר את חובם, על מנת שהתשלום יהווה שיקול לקולא בגזירת עונשם. בהתאם לכך נדחה מועד הטיעונים לעונש מעת לעת, עד שלבסוף התקיים הדיון ביום 26.10.04. עם תחילת הדיון ביקש המערער לדחות את הדיון, כדי שיוכל לבוא בדברים עם רשויות המס. בקשתו נענתה, והדיון נדחה ליום 21.12.04. באותו יום (26.10.04), נתן השופט אטרש החלטה, לפיה בשל סיבות אישיות הוא פוסל עצמו מלהמשיך ולדון בתיק.

3.על החלטה זו הוגש (ביום 27.12.04) הערעור שבפני, בו מבקשים המערערים כי החלטת הפסילה תבוטל והתיק יוחזר לשופט אטרש לשמיעת הטיעונים לעונש. המערערים טוענים כי אין הצדקה לפסילת בית המשפט לאור התקופה הארוכה בה התיק מתנהל, למעלה משלוש שנים, אשר במהלכו הורשעו המערערים, על-פי הודאתם, במיוחס להם. לטענתם, לא נתקיימה עילת פסילה במקרה דנן, מה גם שהשופט אטרש התרשם באופן אישי ממאמצי המערערים לסילוק חובם לרשויות המס. לדבריהם, העברת התיק לשופט אחר בשלב זה פוגעת בהם, שכן הדבר יאיין את ההתרשמות הבלתי אמצעית של בית המשפט מניסיונותיהם להביא לידי סיום התיק.

4.בהתאם לסעיף 147(ד) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, נתבקש בית המשפט להעיר את הערותיו לערעור הפסלות. בהערותיו ציין בית המשפט, כי הפסילה נבעה מסיבות אישיות, ובעיקר היותו של המערער לקוח לשעבר במשרדו, עובר למינויו כשופט.

5.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שמונח לפני, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. הערעור לוקה בשיהוי רב. לפי סעיף 147(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הגשת ערעור על החלטה בעניין פסלות תיעשה תוך חמישה ימים מהיום שהודעה לבעל הדין החלטת השופט. בענייננו הוגש הערעור אחר חודשיים, זמן ניכר לאחר חלוף המועד הקבוע בחוק (השוו, תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 7158/97 בטון רמות נ' בנק המזרחי המאוחד (לא פורסם); ע"א 478/99 משלי נ' משלי (לא פורסם); ע"א 6433/00 תחנת תדלוק קדימה נ' פקיד שומה - איזור נתניה (לא פורסם)) ;

ע"א 7570/04 פלוני נ' פלוני (לא פורסם)) .

6.לגופו של עניין, לכאורה יש טעם בטענת המערערים כי במקרה דנן לא נתקיימה עילה המצדיקה את פסילת בית המשפט (ע"א 2975/04 בן חמו נ' מרגנית אריאל מרכז צבי 88 (לא פורסם); השוו, ע"א 6275/03 שגיא נ' סלע (לא פורסם)). העובדה כי המערער היה לקוח במשרדו של השופט, עובר למינויו כשופט, אינה מביאה, מניה וביה, לפסילת בית המשפט. אולם, בענייננו מדובר בפסילה עצמית, ובמקרים כאלה יש "ליתן משקל נכבד לתחושת השופט הסובר כי לא ראוי הוא שידון בתיק" (ע"א 2367/04 מידן נ' ועדת הערעורים לפי חוק נכים (תגמולים ושיקום) (לא פורסם); ע"פ 7660/95 אברמוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן , פ"ד נא(4) 673, 677). אכן, לא הרי צו המורה לשופט, המבקש להמשיך לדון בתיק, להימנע מכך, כהרי צו המורה לשופט להמשיך ולשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן (ע"א 4160/96 שחר נ' מושנוב (לא פורסם); ע"א 4845/01 אלרון נ' קיבוץ עינת (לא פורסם)). בהתאם לכך נקבע כי אין הקבלה בין טעם פסילה המועלה מצד נאשם לבין פסילה עצמית על ידי שופט. לשון אחר, בהחלטת השופט לפסול עצמו לפי שיקול דעתו, לא נדרשות קיומן של נסיבות שהיו יכולות לשמש גם לנאשם כטעם לפסילת השופט (ע"פ 1828/92 גדריך נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 5756/95 עתאמנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) . אמת, הזכות לשבת בדין היא גם החובה לעשות כן (ע"א 2730/98 תנופה שרותי כח אדם נ' גיאורגיצאנו , פ"ד נב(2) 427, 431). על השופט הפוסל עצמו להביא בגדר שיקוליו כי שופט אינו חופשי לפסול עצמו בכל מקרה שסובייקטיבית הוא סבור כי אין זה ראוי לו לשבת בדין. התחושה הסובייקטיבית צריכה להיות מלווה בנתונים אובייקטיביים, שיש בהם כדי להצביע על חשש ממשי למשוא פנים (ע"פ 47/03 שינבך נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אכן, יש פעמים בהם יתערב בית המשפט בהחלטת פסילה עצמית בלתי מוצדקת (ע"פ 2/95 מדינת ישראל נ' זינאתי , פ"ד מט(1), 39) ; ע"פ 75/98 עציון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), אלא ש גם אז צריך כל מקרה להיבחן לאור נסיבותיו כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור על מנת לכפות על השופט המשך דיון בתיק אשר לפי מיטב שיקולו איננו צריך לדון בו. במקרה דנן, נחה דעתי כי אין להתערב בהחלטתו של השופט אטרש שלא לדון בתיק. תחושתו הסובייקטיבית מלווה בנתונים אובייקטיביים בדבר קשר קודם עם בעל הדין. השופט אטרש פסל עצמו לאור נתונים אובייקטיביים אלה שהתלוו לתחושתו הסובייקטיבית. בהחלטה זו לא מצאתי לנכון להתערב במקרה דנן (השוו, סעיף 77א(א1)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984).

7.המערערים מצביעים על הפגיעה הצפויה בהם במידה והדיון יועבר לשופט אחר. נחה דעתי כי המערערים לא ייפגעו משמעותית מהעברת התיק לשופט אחר, שביכולתו להתרשם אף הוא מהמגעים בין המערערים לרשויות המס. בכל מקרה, האיזון בין אינטרס המערערים ובין האינטרס בקיום משפט הוגן וצודק, ושנראה גם כך, מוביל אותי למסקנה, כי יש להשאיר את החלטת השופט לפסול עצמו מלשבת בדינם של המערערים על כנה.

אשר על כן, הערעור נדחה.