ע"א 2975/04 שושנה בן חמו ואח' נ. מרגנית אריאל מרכז צבי 88 בעמ

ערעור על החלטתו של בית משפט השלום נצרת (השופט ד' צרפתי ) לפסול עצמו מלהמשיך לדון בת.א. 3027/00.

1.בין הצדדים מתנהלת תביעה, שעניינה רישום המערערים כבעלים בחלקת מקרקעין. בשנים 1988-1989 רכשו המערערים חנויות בקרית שמונה. המשיבים הם עורכי-דין, אשר ערכו את מסמכי הרכישה, והיו אחראים על רישומם של המערערים כבעלים, על ביצוע פרצלציה, ועל רישום הנכס כבית משותף. רישום זכויות המערערים בנכס התעכב. משכך, החלו המערערים בפעולות עצמאיות לשם רישום זכויותיהם. למרות פעולות אלה, לא נתאפשרה השלמת הרישום. מכאן תביעתם לחייב את המשיבים לפצותם בגין הוצאות שהוציאו בפעולות שביצעו לקראת רישומם כבעלים. בתחילה, נדונה התביעה בבית המשפט המחוזי בנצרת, ולאחר מכן (ביום 26.5.02), הועברה לבית משפט השלום בעיר. ביום 4.1.04 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שקיבלה תוקף בהחלטה. עיקר ההסכמה היה כי המשיבים יפעלו לרישום הבית כבית משותף לאחר קבלת מסמכים מסוימים, וכי יתר המחלוקות יתבררו על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. למשיבים ניתנה האפשרות שלא להסכים להכרעה על דרך הפשרה. המשיבים סירבו להכרעה על דרך הפשרה, והדבר גרר את סירובם של המערערים להסכמה הדיונית כולה. משכך, חזרה התביעה לסדרי הדין הרגילים, ונקבע מועד לשמיעת הוכחות, בפני השופט ד' צרפתי .

2.ביום 1.3.04 הגישו המשיבים בקשה לפסילת בית המשפט. המשיבים טענו, כי כאשר השופט צרפתי עבד כעורך-דין, הוא ייצג צד לבוררות בעוד המשיב 1 ייצג את הצד שכנגד. מאוחר יותר בוטל פסק הבורר, בין היתר, לאור קשר בין הבורר לשופט צרפתי. כך לטענת המשיבים. עוד טענו המשיבים, כי לכל אורך המשפט מתייחס בית המשפט באופן סלחני למערערים, ולעומת זאת מפגין יחס נוקשה כלפי המשיבים. לבסוף, המשיבים טענו כי בית המשפט קיים שיחה במעמד צד אחד עם המערערים, שם האשים את המשיבים בפיצוץ ההסכמה הדיונית שהושגה. כל אלה העלו את חששם של המשיבים כי נוצר חשש ממשי למשוא פנים של בית המשפט.

3.ביום 14.3.04 קיבל בית המשפט את בקשת הפסילה ופסל עצמו מלדון בתיק. בנימוקי הפסילה דחה בית המשפט בשאט נפש את כל טענות המשיבים, בקובעו כי ייצוג בעבר של צד בבוררות מול משיב 1 אינו מצדיק פסילת בית המשפט. כן הובהר בהחלטה, כי הטענות אודות ביטול פסק הבוררות בשל היכרות בין הבורר לשופט צרפתי בשמשו כעורך-דין אינן נכונות. בית המשפט ציין כי הבקשה בכללותה בנויה מפרשנות וספקולציות חסרות בסיס, שספק רב אם המשיבים מאמינים בזה בעצמם. הובהר כי לא יהיה זה מכבודו של בית המשפט להתייחס לטענות המשיבים. למרות זאת, לא ראה בית המשפט מנוס בנסיבות העניין אלא להיעתר לבקשה, זאת לאור אופייה ותוכנה, המקשים עליו להתעלם ממנה. בית המשפט נתן משקל לכך כי התביעה היא בעיקרה תביעה אישית נגד עורך- דין, כאשר יש לתת משקל לתחושותיו הסובייקטיביות, על אף שהן משוללות כל בסיס אובייקטיבי.

4.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. בערעור נטען כי בקשת הפסלות לוקה בשיהוי, שכן עוד בשנת 2002 הועבר התיק לשופט צרפתי , שעה שפרטי הבוררות היו ידועים למשיבים. עוד נטען כי הדרך להתמודד עם החלטות שניתנו על-ידי בית המשפט היא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור ולא בקשת פסלות. באשר לשיחה שנערכה בין בית המשפט למערערים, הרי שאין בה כדי להביא לפסילת בית המשפט, בהיותה שיחה לא רלבנטית לעניין נשוא התביעה.

5.בהתאם לתקנה 471ג(ה) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נתבקש בית המשפט (ביום 29.8.04) להעיר את הערותיו על ערעור הפסלות. בהערותיו ציין בית המשפט כי הנימוק המרכזי לקבלת בקשת הפסלות היה החשש, שנולד רק עקב הגשת בקשת הפסלות, כי יתקשה לשבת בדין "נקי מתרעומת". נכתב כי ה"בקשה על פי תוכנה כללה הערות מרושעות, חסרות יסוד ותוך עיוות עובדתי, אשר כוונו אישית כנגד המותב". בית המשפט הבהיר כי ראה לנכון לפסול את עצמו לאור היות התביעה תביעה אישית כנגד עורך-דין, זאת למרות האפשרות כי הבקשה משרתת מטרות זרות להליך ועל אף השיהוי הכבד.

6.לאחר עיון בחומר שלפני, הגעתי למסקנה כי אין מנוס מדחיית הערעור. אכן, לכאורה יש טעם בטענת המערערים כי במקרה דנן לא נתקיימו עילות שהצדיקו הגשת בקשת פסלות. כלל הוא כי אין בהגשת בקשת פסלות בלתי מוצדקת כדי לבסס עילת פסלות. שאם לא כן, יתאפשר לכל בעל דין המעוניין לפסול את השופט לעשות כן בבקשת פסלות חסרת יסוד (השוו ע"א 6275/03 שגיא נ' סלע (לא פורסם)). אין לאפשר לבקשת סרק לסכל את ההליך השיפוטי התקין, ועל בית המשפט לדחותה באופן ענייני ולהמשיך לישב בדין. שופט מקצועי אינו מושפע גם מבקשה שקרית המופנית אישית נגדו. הוא אינו יורד לזירת ההתנגשות עם בעלי הדין. אכן, הזכות לשבת בדין היא גם החובה לעשות כן (ע"א 2730/98 תנופה שרותי כח אדם בע"מ נ' גיאורגיצאנו , פ"ד נב(2) 427, 431).

7.בענייננו, פסל השופט עצמו לאחר שחש כי יתקשה לשבת בדין נקי מתרעומת. במצב דברים זה אין לכפות עליו להמשיך ולדון. מדובר בפסילה עצמית, ובמקרים כאלה יש "ליתן משקל נכבד לתחושת השופט הסובר כי לא ראוי הוא שידון בתיק" (ע"א 2367/04 מידן נ' ועדת הערעורים לפי חוק נכים (תגמולים ושיקום) (לא פורסם)). לא הרי צו המורה לשופט, המבקש להמשיך לדון בתיק, להימנע מכך, כהרי צו המורה לשופט להמשיך ולשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן (ע"א 4845/01 אלרון נ' קיבוץ עינת (לא פורסם); ע"א 6275/03 שגיא נ' סלע (לא פורסם)). נוכח דבריו החד-משמעיים של בית המשפט, אין מנוס מדחיית הערעור, שכן למרות היותה של בקשת הפסלות חסרת יסוד, לא ניתן להתעלם מדבריו של השופט כי יתקשה לישב בדין, לאור התרעומת על אופן התנהלות המשיבים.

אשר על כן, הערעור נדחה.