ע"א 10483/05 פלוני נ. פלוני

לפניי ערעור על החלטת בית המשפט לעניני משפחה בכפר סבא (השופט י' כהן) מיום 2.11.2005 לפסול עצמו מלדון בת"ע 1300/03, תמ"ש 21850/03 ותמ"ש 21850.1/03.

1.המערערים הגישו בבית המשפט לעניני משפחה בכפר סבא התנגדות לקיום צוואתו של המנוח שהינו אביהם של ארבעת המערערים. המשיבה הינה אלמנתו של המנוח – הזוכה על פי הצוואה בכל רכושו והיא עומדת על קיום הצוואה. בנוסף הגישה המשיבה, יחד עם בנה החמישי (להלן – הבן החמישי) אחיהם של המערערים, תביעה נגד מערערת 4 לביטול מתנה שניתנה לה מצד המנוח. מערערת 4 הגישה תביעה שכנגד נגד הבן החמישי. במהלך בירור תיק העזבונות פנה הבן החמישי במכתב לגורם שלישי, ובו הטיח האשמות קשות, בשמו ובשם אמו, כנגד התנהלות השופט י' כהן. תוכן המכתב הובא גם לידיעתו של השופט.

2.בעקבות דברים אלה החליט בית המשפט (ביום 2.11.2005) לפסול עצמו מלהמשיך לדון בתיק העזבונות ובשני התיקים הקשורים אליו. בהחלטת בית המשפט נכתב בין היתר:

"לאחר קריאת מכתב התלונה, התגבשה בי דעה כלפי אמינותו ומגמותיו של [הבן החמישי]. [הבן החמישי] הוזמן על ידי המתנגדים כעד בתיק העזבונות, והינו צד ישיר בשיני תיקי התמ"ש הקשורים לתיק העזבונות. עדותו טרם נשמעה".

בית המשפט ציין כי אין בליבו ספק בדבר יכולתו לדון בענייניהם של הצדדים ללא אבק של חשש מפני משוא פנים. למרות האמור, הוא סבר כי נוכח הדברים שכתב הבן החמישי ונוכח החששות העלולים להתעורר בו בנסיבות הענין, דורשת מראית פני הצדק כי יפסול עצמו מהמשך הדיון בתיקים. מכאן הערעור.

3.המערערים טוענים כי לא מתקיים חשש ממשי אובייקטיבי אמיתי וכן לקיומו של משוא פנים. המערערים משבחים את התנהלותו "ללא רבב"' של השופט במהלך הדיונים וסבורים כי דעתו פתוחה לשכנוע. לדברי המערערים, מכתבו של הבן החמישי נועד להקשות על מהלך הדיון ולהטיל מורא על בית המשפט. המערערים טוענים שהשארת הפסילה בעינה "לא תוכל אלא לחזק את התחושה כי 'הטלת מורא' על בית המשפט על ידי גופים כאלה או אחרים היא לגיטימית, כל עוד הדבר נעשה במטרה להוביל לתוצאה משפטית ראויה בעיניהם". המערערים מוסיפים כי הדיון בפרשה הינו בשלב מתקדם, לאחר שכבר נשמעו עדי התביעה, ופסילת השופט בשלב זה תביא לעינוי דין ותאפשר לצד השני לערוך "מקצה שיפורים". המשיבה מבקשת לדחות את הערעור, משום שבדין פסל עצמו בית המשפט מלשבת בדין. היא הוסיפה כי הפסילה העצמית אינה נובעת מיחסים עכורים שנבעו מהמכתב, אלא המכתב הוא תולדה של יחסו של בית המשפט כלפי המשיבה לאורך ניהול ההליך. המשיבה ציינה כי העברת הדיון למותב אחר תביא לקידום התובענה ולסיומה בהקדם.

4.לאחר שעיינתי בשעתו בערעור, ביקשתי לקבל את התייחסותו של השופט י' כהן לערעור. השופט כהן שב והבהיר כי עקב הדברים שכתב הבן החמישי, התגבשה בו דעה כלפי אמינותו ומגמותיו. דעה זו אינה נובעת ממסמך המהווה חלק מחומר הראיות בתיק, אלא ממכתב חיצוני. השופט הבהיר כי אם וכאשר יהיה עליו להעריך את עדותו של הבן החמישי, לא יוכל השופט להתנער מהידיעה כי במכתבו, הבן החמישי ההין לחטוא לאמת, ואף לא נרתע מלייחס לבית המשפט במזיד נשיאת פנים כביכול לאחד הצדדים, כשכל מטרתו, כך נראה, היא לגרום להחלפת הגורם השיפוטי. זאת, אך ורק עקב נסיון מצד בית המשפט לפשר בין אמו לבין ארבעת אחיו, בניגוד לאינטרס המובהק שלו. השופט הדגיש כי "לא מחמת פגם שנפל חלילה באובייקטיביות או בניטרליות החלטתי לפסול עצמי, אלא מחמת 'מידע חיצוני' שהגיע אלי בעל כורחי, באמצעות מכתב התלונה, אודות אמינותו של אדם העתיד להיות עד-מפתח בשלושת התיקים."

5.לאחר שעיינתי בחומר המונח בפניי, נחה דעתי שדין הערעור להידחות. בפנינו מקרה של פסילה עצמית של בית המשפט. במקרה שכזה יש ליתן משקל לתחושותיו של השופט הסבור שאין זה ראוי שיידון בתיק (ע"א 5243/05 אב-קור בע"מ נ' מרסל ירושלים בע"מ (לא פורסם)); ע"א 6204/96 עזר נ' גולדבליט , פ"ד נ(2) 745, 747; ע"פ 5223/03 מדינת ישראל נ' אליהו ניסימוב (לא פורסם); ע"א 2975/04 בן חמו נ' מרגנית אריאל מרכז צבי 88 בע"מ (לא פורסם)). אכן, לא הרי צו המורה לשופט, המבקש להמשיך לדון במשפט, להימנע מכך, כהרי צו המורה לשופט להמשיך ולשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן (ע"א 4160/96 שחר נ' מושונוב (לא פורסם); ע"א 1659/03 פרידמן נ' גואטה (לא פורסם)). מקום בו מגלה השופט את דעתו בצורה חד משמעית כי יתקשה לשבת בדין אין לכפות עליו לעשות כן (ע"א 2975/04 שושנה בן חמו ואח' נ' מרגנית אריאל מרכז צבי 88 בע"מ ואח' (לא פורסם); ע"א 2367/04 מידן נ' ועדת הערעורים לפי חוק נכים (תגמולים ושיקום) (לא פורסם)).

6.ודוק, המבחן לפסילת שופט, בין אם מדובר על פסילה עצמית ובין אם מדובר על סירוב לפסילה, הינו אובייקטיבי, ואין עמדתו הסובייקטיבית של השופט מכרעת (ע"א 883/03 בנק דיסקונט לישראל נ' גלי אלפא תקשורת בע"מ (לא פורסם). להתחשבות בעמדת שופט לפסול עצמו יש גבולות. הם נקבעים על-פי אמת המידה הידועה והמקובלת של חשש ממשי למשוא פנים. שופט אינו חופשי לפסול עצמו, אלא על סמך נתונים אובייקטיביים שיש בהם כדי להצביע על חשש ממשי למשוא פנים (ע"א 3712/02 פקיד שומה תל אביב 4 נ' דן (דוד) מקוב , פ"ד נו(4) 185, 191). אין בעצם העובדה ששופט מחליט על פסלותו כדי להעיד על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים (ע"א 4674/00 החברה המאוחדת למזרח הקרוב נ' ונונו , פ"ד נה(2) 145, 148). כמו כן, אין בהגשת התלונה על ידי אחד מבעלי הדין נגד השופט, כשלעצמה, כדי לבסס עילת פסלות. שאם לא כן, נמצא מאפשרים לבעל דין המעוניין לפסול את השופט לעשות כן על ידי הגשת תלונה נגדו (ע"א 6275/03 שגיא נ' סלע (לא פורסם)). גם כאשר התלונה עוסקת באופן ניהול ההליכים על ידי בית המשפט, וגם אם הטענות שמועלות בה הן חסרות יסוד, אין בהגשתה משום עילה לפסילת בית המשפט. השאלה אותה יש לשאול היא אם יש יסוד ממשי לחשש כי השופט מנוע מלשפוט את ההליך הנוכחי ללא משוא פנים.

7.בנסיבות המקרה דנן, בהן קבע בית המשפט כי יקשה עליו לדון בתיק שלפניו מהטעם שגיבש עמדתו בשאלת מהימנותו של הבן החמישי, הצפוי להעיד בשלושת ההליכים, דומה כי מתחייבת המסקנה כי קיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה". הבן החמישי הוא עד מרכזי בתיק העזבונות. הוא אמור להעיד בשאלת קיומה של השפעה בלתי הוגנת על המוריש, הנטענת בהתנגדות לצוואה. כמו כן, הוא צד ישיר בשני תיקי המשפחה הקשורים לתיק העזבונות. אכן, השופט נחרץ בדעתו שהוא מנוע מלשבת בדין. בנסיבות המיוחדות שנוצרו, ונוכח עמדתו של השופט, איני מוצא מקום להתערב בהחלטת הפסילה. הגם שניהול תיק העזבונות נמצא בשלב מתקדם, אין מנוס מדחיית הערעור.

הערעור נדחה. אין צו להוצאות.