ע"א 4674/00 החברה המאוחדת למזרח הקרוב לישראל נ. סלומון ונונו

1.המשיב הגיש תובענה נגד המערערות 1 ו2- בבית משפט השלום בתל אביב (ת.א. 20226/91). התביעה היא בגין תאונת עבודה אשר התרחשה כנטען ביום 09/08/89. הדיון הראשון בתובענה, התקיים ב- 06/92. בשנת 1992 התבקשה העברת התיק לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. מאז שנת 1995 מתנהל התיק בבית המשפט המחוזי. בתחילה בפני כבוד הרשמת סוקולוב, לאחר מכן בפני כבוד הרשמת ברוש. לבסוף, נקבע התיק להוכחות בפני כבוד השופט א' סטרשנוב בשאלת האחריות בלבד וזאת נוכח הכחשת האחריות ועצם קרות התאונה על ידי המערערות כולן. המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, אשר בא כוח המשיב נתן הסכמתו למינויו, קבע, כי למשיב נותרה נכות תפקודית של 7% לצמיתות.

2.ביום 02/06/99 קבע בית המשפט את התיק לשמיעת הוכחות והורה, כי המשיב יגיש תצהירי עדות ראשית לא יאוחר מיום 17/07/99. באת כוח המשיב, לא מילאה אחר החלטה זו ולא הגישה התצהירים במועדם, אלא באיחור ניכר, ואף לא ביקשה הארכת מועד להגשתם. בקשת המערערות לדחיית התובענה בשל אי הגשת התצהירים במועד נדחתה על ידי בית המשפט, אשר חייב את המשיב בתשלום 10,000 ש"ח תשלום הוצאות כל מערערת כתנאי להמשך ההליכים בתיק. ההוצאות אכן שולמו והתיק המשיך להתנהל.

3.ביום 22/06/00 החלה שמיעת הראיות בתיק והוחל בהבאת ראיות התביעה. עם יציאת בית המשפט להפסקת הצהרים, במהלך החקירה הנגדית של המשיב, הציע בית המשפט הצעת פשרה לסיום התיק, תוך שהוא מביע דעתו כי סיכויי התביעה להתקבל קלושים. הצדדים נתבקשו להביע עמדתם עם חידוש ההוכחות לאחר ההפסקה. עם חזרת הצדדים לאולם הודיעה באת כוח המשיב, כי אינה מעונינת לסיים את התיק על פי הצעת הפשרה שהוצעה וחקירתו הנגדית של המשיב חודשה. עדותו של המשיב הושמעה תוך התפרצויות כלפי בית המשפט וכלפי באי כוח הצדדים. המשיב יצא מספר פעמים מדוכן העדים והלך למרכז האולם תוך הסברים קולניים, והטחת האשמות נגד גורמים שונים כגון "כולם מתעלמים ומשקרים זו מדינה של נכים, יש קשר שתיקה"; "למה הוא לא מראה את התמונות ? חלק מזויפות"; "הם רושמים מה שהם רוצים...הייתי ב20- ועדות כל ועדה כותבת מה שרוצה" ועוד. המשיב ציין כי חלק מהמסמכים שצורפו על ידו לתצהירו הינם מזויפים ולא ענה באופן ישיר על השאלות שנשאל. בית המשפט התערב מספר פעמים בתשובותיו של המשיב להחזירו אל דוכן העדים, להרגיעו ולבקשו להשיב על השאלות שנשאל. במהלך הישיבה הוגשו לבית המשפט מסמכים שונים, מהם עלה, כי המשיב אכן סובל מבעיות נפשיות. בשלב מסוים בחקירה העיר בית המשפט כי "אולי התובע צריך בדיקה מסוג אחר". בעקבות הערה זו ביקשה באת כוח המשיב פסילתו של בית המשפט.

4.באת כוח המשיב טענה בבקשתה כי:

"אנו נמצאים בעיצומה של עדות ובחקירה נגדית, בית המשפט הביע דעתו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כאילו עדותו של העד אינה נכונה או שקרית ושנחוצה לעד לפי לשונו בדיקה מסוג אחר, בנסיבות אלה כאשר בית המשפט כבר בשלב זה מביע את דעתו העוינת לגבי העדות ובעצם מביע את דעתו הגמורה לגבי העדות מן הראוי שבית המשפט הנכבד לא ימשיך לדון בתביעה, כי מהדברים שנאמרו משתמעת בצורה חד משמעית שבית המשפט כבר חרץ את גורלו של התיק. בנסיבות אלה מן הדין שכבר עכשיו בית המשפט יפסול את עצמו מלדון בתיק".

המערערות התנגדו לבקשה. לטענתן אין כאן עניין של חריצת דין אלא לכל היותר אמירה כיצד נראית התנהגותו של המשיב. אין המשמעות של האמירה שבית המשפט סבור שהמשיב משקר. כן טענו, כי ברור מהתנהגות המשיב כי יש לו בעיות נפשיות וגם לבית המשפט סמכות לשלוח אותו לבדיקה.

5.בהחלטתו מיום 22/06/00 קיבל בית המשפט את הבקשה. בהחלטתו כותב בית המשפט, כי מדובר בעד אשר הותיר עליו רושם "עגום ביותר" הן באשר למצבו הנפשי והן באשר לדברים שאמר בבית המשפט ואין הוא סבור, כי חרג מסמכותו כאשר הציע לבאת כוח המשיב להעמידו לבדיקה פסיכיאטרית, והדבר נבע אך ורק מהתרשמותו מהמשיב בעדותו בבית המשפט. עוד מציין בית המשפט, כי בפתח הדיון הציע לצדדים לסיים את התיק בפשרה של תשלום סמלי מצד המערערות מאחר ומדובר באירוע שנסיבותיו מפוקפקות ומוטלות בספק והנכות שנקבעה על ידי מומחה בית המשפט הינה 7% בלבד. לאור הצטברות הגורמים שעיקרם התרשמותו מאישיות התובע, אשר הובעה במהלך המשפט, והתרשמותו מהסיכויים הקלושים לקבלת התביעה בתיק זה, סבור היה בית המשפט, כי היושר האישי והפנימי מחייבו שלא להמשיך לדון בתיק זה.

6.בפני ערעור על החלטה זו. הטעמים אותם מעלות המערערות הם: ראשית , גם אם הביע השופט דעתו על סיכויי התביעה, הרי שנעשה הדבר לצורך שכנוע הצדדים להגיע לפשרה. כמו כן הדבר נעשה בשלב שבו כמעט הסתיימו כל ראיות התביעה. אשר על כן אין בכך עילה לפסילת שופט ואין הדבר מקים חשש ממשי למשוא פנים. בנוסף, בעניין הבעת דעתו של השופט אשר לסיכויי התביעה, לא נתבקשה פסלות השופט, והדיון המשיך להתנהל, עד להצעת השופט לשלוח המשיב לבדיקה. שנית , הערתו של השופט בדבר הבדיקה לה זקוק המשיב הייתה אך אמירה בדבר התנהגות המשיב בעת עדותו בבית המשפט, ואין בה כל חריצת דעה ביחס לאמיתות דברי המשיב ומהימנותו. התנהגות המשיב הייתה גלויה לעין ובולטת ואין בהערה זו כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים. שלישית , טוענות המערערות, כי התובענה הוגשה לבית המשפט כבר לפני כ10- שנים והעברת הדיון למותב אחר אשר ישמע את הראיות מתחילתן, תגרום עינוי דין למערערות.

7.עיינתי בחומר שבפני ובטענותיהן של המערערות. נחה דעתי, כי דין הערעור להדחות. לכאורה עילת הפסלות הנטענת בתיק זה היא בשל סיכויי התביעה והתבטאות השופט. בשני אלה, על פניו אין בנסיבות המקרה משום חשש ממשי למשוא פנים. אשר לניסיונותיו של השופט להביא את הצדדים לידי פשרה, הרי שאין בניסיון כזה כשלעצמו עילת פסלות. זאת בעיקר לאור העובדה שעשה כן על סמך הערכה שיפוטית של החומר שנמצא בפניו (ראו: ע"א 8191/99 אופיר ואח' נ' בלומפלד ואח' (לא פורסם)). כמו כן הדיון המשיך להתנהל לאחר הצעתו זו של השופט, ולא התבקשה פסלותו בשלב זה של הדיון. אשר להצעתו של השופט, כי המשיב עשוי להיזקק לבדיקה פסיכיאטרית, הרי שגם אם ראוי היה להתנסח אחרת אין בה כשלעצמה חשש ממשי למשוא פנים. כמו כן, נפסק כבר כי:

"בסופו של דבר הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן" (ע"פ 2/95 מדינת ישראל נ' זינאתי , פ"ד מט (1) 39, 43).

על כן, אין בעובדה ששופט מחליט על פסלותו, כשלעצמה, בכדי להעיד על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים.

8.אולם בנסיבות המקרה מתווספת לטענת הפסלות גם עמדתו של השופט כפי שזו מצאה ביטויה בהחלטה בה החליט לפסול עצמו. בהחלטה זו כאמור קבע השופט, כי:

"אכן, המדובר בעד (=למשיב) לא שיגרתי לחלוטין שהותיר עלי רושם עגום ביותר הן באשר למצבו הנפשי והן באשר לדברים שאמר בבית המשפט... מאחר והמדובר באירוע שנסיבותיו מפוקפקות ומוטלות בספק... נוכח התרשמותי מאישיותו של התובע, כפי שהבעתי בקול רם במהלך הדיון והן נוכח התרשמותי מהסיכויים הקלושים לקבלת התביעה בתיק זה".

במצב דברים זה יש ליתן משקל לעמדתו של השופט לפיה אין הוא יכול להמשיך לשפוט ללא משוא פנים ולאמור בהחלטתו ולפיה "סבורני, כי בנסיבות מקרה זה מחייב אותי היושר האישי והפנימי שלא להמשיך ולדון בתיק זה". אכן,

"יתכנו מקרים בהם חומרתה של התנהגות בעל דין (או בא כוחו) או תחושתו האישית של השופט יחייבו את השופט היושב בדין לפסול עצמו..." (ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל , מח (3) 608, 635-634),

"במקרים מעין אלה לא תמהר ערכאת הערעור להתערב בהחלטת הפסילה ולא תכפה על שופט, הסבור כי נתקיימה בו עילת פסלות להוסיף ולדון בהליך" (ע"א 4160/96 אורי שחר נ' יצחק מושנוב (טרם פורסם)).

(השוו: ע"א 2912/99 אלפא בטון בע"מ נ' גולד ואח' (לא פורסם); ע"א 7265/98 איאד נ' ברסקי ואח' , (לא פורסם); ע"א 2730/98 תנופה ואח' נ' גיאורגיצאנו ואח' , (לא פורסם); ע"פ 28/98 אסרף נ' בן דורי , (לא פורסם)). בנסיבות מעין אלו, בהן היושב בדין סבור, למעשה, כי "ננעלה דעתו" באשר לעדות מרכזית, של התובע במשפט ובאשר לסיכוייה של התביעה כולה, נראה, כי מתגבש חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילת היושב בדין. אשר על כן נחה דעתי, כי דין הערעור להדחות. התיק יועבר בפני שופט אחר. יש לקוות, כי הדיון והטיפול בתיק זה יבואו לסיומם המהיר.