ע"א 5624/05 עו"ד גד שילר נ. אברהם אוחיון ואח'

ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב (השופטת ו' סימון) מיום 1.6.05, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 51717/03.

1.בבית משפט השלום בתל-אביב מתבררת תובענה בסדר דין מקוצר, שהגיש המערער (ביום 27.8.03), לתשלום שכר טרחה שהוסכם עליו בינו לבין המשיבים. המשיבים הגישו (ביום 28.3.04) בקשת רשות להתגונן. כעבור כחצי שנה, וטרם ניתנה החלטה בבקשת הרשות להתגונן, פנה המערער לבית המשפט ב"בקשה למתן החלטה". בהחלטתו, כתב בית המשפט כי בשל העומס הרב המוטל עליו, יעשה מאמץ ליתן החלטה בקרוב. משלא ניתנה החלטה כעבור מספר חודשים, פנה המערער (ביום 20.1.05) לנציבת תלונות הציבור על שופטים. יממה לאחר קבלת עותק מהתלונה, זימן בית המשפט את הצדדים לשימוע החלטתו בעניין בקשת הרשות להתגונן. בהחלטתו (מיום 30.3.05) דחה בית המשפט את מרבית טענות המשיבים, ואישר להם להתגונן בטענה אחת, תוך שהוא מתנה זאת בהפקדת סכומים שונים. בישיבת תזכורת (ביום 4.5.05) שמטרתה הייתה לוודא כי המשיבים אכן הפקידו הסכומים כנדרש, ניסה בית המשפט להביא הצדדים לפשרה, שתייתר שמיעת הוכחות בתיק. במועד זה גם ציין בית המשפט כי יהא עליו להבהיר את החלטתו בעניין גובה הסכומים שעל המשיבים להפקיד.

2.בעקבות אירועים אלו, הגיש המערער (ביום 23.5.05) בקשה לפסילת בית המשפט. לטענתו, היות שתלונתו עדיין מטופלת אצל הנציבה, מן הראוי הוא שהדיון בתיק יועבר למותב אחר. עוד טען, כי ניסיונותיו של בית המשפט לקדם פשרה בתיק, אשר התבטאו בפניות חוזרות ונשנות למערער, בלשון תקיפה, והחלטתו על שינוי הסכומים שעל המשיבים להפקיד, מעידים על יחסו העוין של בית המשפט כלפיו.

3.בית המשפט דחה (ביום 1.6.05) את בקשת הפסילה. בנימוקי הדחייה נכתב, שתלונת המערער לנציבה לא הולידה יחס עוין כלפיו, ואף מהבחינה העניינית, בית המשפט סבר כי יש צדק בתלונה, אם כי העיכוב במתן החלטתו נבע מהעומס הרב בו נתון בית המשפט. בית המשפט דחה את טענות המערער בדבר הערות תקיפות לכאורה שהופנו כלפיו במהלך הניסיונות לקדם פשרה בתיק. באשר לשינוי החלטתו בדבר גובה הסכומים שעל המשיבים להפקיד, ציין בית המשפט כי המערער פירש את החלטתו הראשונה באופן שגוי, ועל כן הוציא החלטת הבהרה הנוגעת לסוגיה זו, שאינה משנה במאומה מהסכומים שעל המשיבים להפקיד. מכל מקום, אם סבור המערער שמדובר בהחלטה מוטעית, הוא יכול לתוקפה בהליכי ערעור רגילים. על ההחלטה הדוחה את בקשת הפסילה, מופנה הערעור שבפני, בו חוזר המערער על טענותיו.

4.לאחר שעיינתי בחומר שלפני, באתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא כי מקום בו הגיש בעל דין תלונה כנגד השופט, ובשל כך ביקש לאחר מכן לפסול את השופט, אין בכך כדי להקים עילת פסלות, "שאם לא תאמר כן יוכל בעל דין לפסול שופטים מלדון בענייניו באמצעות הפרחת תלונות כנגדם" (ע"א 10431/04 אלקבץ נ' כ.א.ל בע"מ (לא פורסם); ע"א 107/01 נרקיס נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם)). אמת, יתכנו מקרים בהם יחייבו הנסיבות את פסילתו של בית המשפט מלהמשיך ולדון בעניינו של צד בשל התלונה שהוגשה. הדבר תלוי בטיב ההתנהגות נשוא התלונה ובשיקול דעתו של השופט היושב בדין. נסיבות חריגות אלו לא התקיימו בענייננו. אשר לניסיונות בית המשפט לקדם פשרה, ברי כי אין בכך להקים עילה לפסילתו. נפסק לא אחת, כי בית המשפט רשאי להציע הצעת פשרה מטעמו, במיוחד כאשר זו קודמת לשמיעת ההוכחות. הצעת פשרה שמועלית בסגנון זהיר, אינה פוסלת את בית המשפט מלהמשיך ולדון בתיק (ע"א 5692/04 מוסך המרכבה (חולון 1992) בע"מ נ' אלינובק (לא פורסם); ע"א 4674/00 החברה המאוחדת למזרח הקרוב נ' ונונו , פ"ד נה(2) 145, 148). אין בניסיונות קידום הפשרה, כפי שאלה הוצגו בפני, כדי להעיד כי "ננעל" ליבו של בית המשפט (ע"א 9930/02 געש נ' פזקר (לא פורסם)). כן לא מצאתי ממש בטענת המערער בדבר יחס שלילי שגילה בית המשפט כלפיו. בית המשפט הכחיש בהחלטתו טענה זו, וקבע כי היא מחוסרת יסוד. הלכה היא כי כאשר בית המשפט אינו מקבל את גרסתו העובדתית של המבקש בבקשת פסלות, באשר לעובדות שבבסיס הבקשה, מוטל על המערער נטל כבד להוכיח כי טעה בכך בית המשפט (ע"א 6829/01 אבס נ' אבס (לא פורסם); ע"א 6108/02 קיבוץ סאסא נ' ועקנין (לא פורסם)). המערער לא עמד בנטל זה. המסמכים שצירף אינם מצביעים על יחס עוין כלפיו. לבסוף, באשר להשגות המערער על החלטת ההבהרה שיצאה תחת ידו של בית משפט, הרי שהדרך לתקיפת ההחלטה היא בהליכי ערעור, על פי סדרי הדין, ולא באמצעות הגשת בקשת פסלות וערעור פסלות (ע"א 7186/98 מלול נ' ז'אן (לא פורסם); ע"א 5214/05 אוחיון נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם)).

אשר על כן, הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 5,000 ₪.