פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בשבתו
כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 2367/04
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
המערערת:
אירן מידן
נ ג ד
המשיבים:
1. ועדת
הערעורים לפי חוק נכים (תגמולים ושיקום)
2. קצין התגמולים
ערעור פסלות שופט על החלטתה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים
ושיקום) בחיפה בתיק ע"נ 881/00,
שניתנה על ידי יו"ר הוועדה כב' השופט א' גנון והחברים:
ד"ר שני, מר ק' בורנשטיין
בשם המערערת: עו"ד שלמה
צפורי
בשם המשיב מס' 2: עו"ד שלמה
פרידלנדר
פסק-דין
ערעור על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט- 1959 (להלן: חוק הנכים), בבית משפט השלום בחיפה (בראשות השופט א' גנון והחברים שני ובורנשטיין) לפסול עצמה מלשבת בתיק ע"נ 881/00.
1.בפני המשיבה מתנהל ערר של המערערת כנגד קצין התגמולים. עניינו של הערר הוא בתביעת המערערת מקצין התגמולים להכיר בה כנכה לפי חוק הנכים, עקב מחלת הסוכרת שאובחנה אצלה בעת שירותה הצבאי. ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (להלן: הוועדה) קבעה, כי מחלתה נגרמה עקב שני גורמים. האחד, אירוע דחק שהתרחש בעת השירות הצבאי. השני, זיהומים ויראליים אליהם נחשפה המערערת במהלך שירותה הצבאי. לאור ממצאים אלה פסקה הוועדה (ביום 7.8.02), כי מחלת המערערת נגרמה עקב ובזמן שירותה הצבאי. על פסק דינה של הוועדה הוגש ערעור בפני בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא י' יעקבי-שווילי והשופטים מ' נאמן וי' כהן). בית המשפט שלל, בפסק דינו (מיום 4.9.03), את הקשר שבין אירוע הדחק לבין התפרצות המחלה, אך נחלק באשר לקשר שבין הזיהומים הויראליים לבין המחלה. לפיכך, הוחזר הדיון בתיק לוודעה לצורך בחינתו של הקשר הסיבתי שבין הזיהומים הויראליים לבין המחלה, במנותק מאירוע הדחק. בחינה זו תבוסס על הממצאים העובדתיים שכבר נקבעו על ידי הוועדה בעניין הזיהומים הויראליים.
2.הוועדה החליטה (ביום 9.9.03), כי אין זה ראוי שתמשיך בדיון האמור. ההחלטה לא נומקה. ההרכב שנקבע תחת ההרכב המקורי כלל את השופטת (בדימ') ר' טובי-פרידמן והחברים שני וזילברמן. המערערת פנתה לשופט א' גונן, יושב ראש ההרכב המקורי של הוועדה, בבקשה לעיון חוזר בהחלטת הוועדה לפיה לא ראוי שתמשיך לשבת בתיק. הוועדה דחתה (ביום 25.2.04) את הבקשה וקבעה כי:
"... הנושא שהועלה על ידי בית המשפט המחוזי בערעור על פסק דין הוועדה..., נשקל כבר בדיוני הוועדה עובר למתן פסק הדין, ולפחות ליו"ר הוועדה דנן דעה בנדון ואין זה בעל טעם שהערר יתברר בפניו שוב.
... יש בדבר מידה מסויימת של גיבוש דעה אצל היו"ר שקדם למתן פסק-הדין [השופט א' גונן- א.ב.]."
3.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערערת טוענת, כי לא קיימים טעמים אובייקטיביים המצביעים על חשש ממשי למשוא פנים או עילה אחרת המצדיקה את החלטת הוועדה לפסול עצמה. המשיב 2 סובר אף הוא – ומאותו טעם – כי לא קמה עילה המצדיקה את החלטת הוועדה לפסול עצמה.
4.לאחר שעיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. ערעור זה עוסק במקרה של פסילה עצמית, ובעניין זה יש ליתן משקל נכבד לתחושת השופט הסובר כי לא ראוי הוא שידון בתיק. אכן, לא הרי צו המורה לשופט, המבקש להמשיך לדון בתיק, להימנע מכך כהרי צו המורה לשופט להמשיך ולשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן (ראו: ע"א 4845/01 אלרון נ' קיבוץ עינת (לא פורסם); ע"א 6275/03 שגיא נ' סלע (לא פורסם)). אין חולק, כי להתחשבות בהחלטת שופט לפסול עצמו יש גבולות. הם נקבעים על פי אמת המידה הידועה והמקובלת בדיני פסלות שופט- חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"פ 2/95 מדינת ישראל נ' זינאתי , פ"ד מט(1) 39, 43; ע"א 189/03 אוניפארם נ' Merck & Co. Inc.
(לא פורסם)). יחד עם זאת, משהצהיר שופט, אשר חזקה עליו כי בקיא הוא בהלכות פסילת שופט, כי דעתו מגובשת, לא יכפה עליו בית משפט זה לדון בתיק (ראו: ע"א 3224/98 המרכז הרפואי בני ציון נ' נאה איטה (לא פורסם)).
5.מטרת החזרת התיק לדיון בפני הוועדה היא השלמת הבירור העובדתי. יושב ראש הוועדה הצהיר כי דעתו גובשה ולכן אינו יכול להמשיך ולשבת בתיק. המערערת לא ביססה תשתית אובייקטיבית הסותרת את הצהרתו של יושב ראש הוועדה. משכך הם פני הדברים איני מוצא מקום להתערב בהחלטת הוועדה לפסול עצמה מלדון בתיק. למסקנה זו אני מגיע למרות הנזק אשר נכון אני להניח שייגרם למערערת בעקבות הפסילה. אך הנזק העלול להיגרם לצדדים ולמערכת המשפט בכללותה אם שופטים, אשר הכריזו כי דעתם מגובשת, יוכרחו לשבת בדין חמור בהרבה.
6.הערעור נדחה. אין צו להוצאות.
ניתן היום, ח' בתמוז התשס"ד
(27.6.2004).
ה
נ ש י א