ע"פ 5796/07 חן יום טוב נ. מדינת ישראל

לפני ערעור על החלטתו של בית המשפט לתעבורה בתל אביב (השופט ע' נהרי ) מיום 27.6.2007 שלא לפסול עצמו מלדון בפ.ל. 1074/07.

1.

נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות. במקביל נפסל רישיונו פסילה מנהלית למשך 30 ימים. ביום 16.5.2007 הגישה המשיבה בקשה להארכת פסילת רישיונו של המערער עד תום ההליכים. ביום 19.6.2007 ניתנה החלטתו של השופט נהרי בבקשה האמורה. השופט קבע כי יש בידי המשיבה ראיות לכאורה להרשעתו של המערער בעבירה המיוחסת לו. עם זאת, השופט ציין כי רמת המסוכנות הנשקפת מן המערער אינה מן הגבוהות, וזאת נוכח עברו התעבורתי, אשר הינו נקי כמעט לחלוטין. בנסיבות אלה, השופט קבע כי יש להאריך את פסילת רישיונו של המערער, אולם זאת לתקופה קצובה, עד ליום 29.8.2007.

ההליך העיקרי בעניינו של המערער נקבע אף הוא לדיון בפני השופט נהרי . ביום 27.6.2007, עם פתיחתו של הדיון הראשון בתיק, ביקשה התביעה את פסילתו של השופט, וזאת מהטעם שבמסגרת הדיון בבקשה לפסילת הרישיון עד תום ההליכים נחשף השופט לכל חומר הראיות והביע את עמדתו לגביו. בהחלטתו בבקשת הפסלות ציין השופט כי במסגרת הדיון בבקשה להארכת פסילת הרישיון עד תום ההליכים אכן נחשף לגיליון ההרשעות של המערער ולתיק החקירה המשטרתי באשר לעבירה המיוחסת לו. השופט הדגיש כי הוא חש שיוכל לדון בתיק באופן מקצועי, ועם זאת, למען מראית פני הצדק בלבד, סבר כי ראוי שיפסול עצמו מלדון בתיק. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני.

2.

בערעורו טוען המערער כי בקשת הפסלות שהגישה המשיבה היתה לקונית ולא כללה כל נימוק מהותי בעל משקל. לטענתו, בקשת פסילה המבוססת על חשיפה לחומר ראיות יכול שתוגש רק מטעם הנאשם, אשר הוא זה שיכול להיפגע מחשיפה זו, ואין לה כל הצדקה כאשר מגיעה היא מהתביעה. המערער הוסיף כי המשיבה הגישה את בקשת הפסילה, חרף העובדה שהשופט קיבל את בקשתה להארכת פסילת הרישיון. עוד הדגיש המערער את העובדה שהשופט עצמו לא העלה בהחלטתו חשש כי חשיפתו לחומר הראיות תגרום למשוא פנים כנגד המערער, וכי השופט בחר לפסול עצמו אך מנימוק של מראית פני הצדק.

בדיון אשר התקיים בפני ביום 5.8.2007 הסכימה באת-כוח המדינה כי העובדה ששופט דן בהליכי ביניים אינה מהווה עילה לפסילתו מלדון בתיק העיקרי. כן הסכימה באת-כוח המדינה כי שופט אינו רשאי לפסול את עצמו בהיעדר עילת פסילה. נוכח דברים אלה הציעה המדינה כי התיק יוחזר לשופט על מנת שישקול בשנית את עמדתו.

3.

לאחר שעיינתי בחומר שהונח בפני ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. הלכה היא כי אין בעובדה ששופט דן בהליכי ביניים, ובהם בקשה לפסילת רישיון עד תום ההליכים, כדי להביא לפסילתו מלדון בהליך העיקרי. הכלל בעניין זה הינו כי יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו, על מנת לקבוע אם התעורר חשש ממשי לקיומו של משוא פנים (ראו: ע"פ 10860/06 חובב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.2.2007); ע"פ 9238/03 דיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.11.2003); ע"א 1335/99 ש.ח. שוקי שווק ועבודות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, 22.4.19999) יגאל מרזל דיני פסלות שופט (2006) 268-269). בענייננו לא קיימות נסיבות מיוחדות, אשר יכולות להעיד על נעילת דעתו של השופט. החלטתו של השופט בבקשה להארכת פסילת הרישיון הינה החלטה מאוזנת, אשר אין בה כדי להעיד על קיומו של משוא פנים כלפי מי מהצדדים. ממצאיו של השופט במסגרת הליך הביניים הינם ממצאים לכאוריים בלבד, ואין בהם כדי להביא לנעילת דעתו של השופט (ראו ע"פ 3405/07 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.5.2007)). גם בעובדה שהשופט נחשף לגיליון ההרשעות של המערער אין בה, כשלעצמה, כדי להוות עילה לפסילתו של השופט. בית משפט זה קבע לא אחת כי אין בעצם העובדה שהובא לידיעתו של שופט דבר קיומן של עבירות קודמות כדי להוות עילת פסלות (ראו: ע"פ 1479/07 נומדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.3.2007); ע"פ 5959/99 פרושינובסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.9.1999); ע"פ 5662/91 מאיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.1.92); יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו) 302-304). דברים אלה נכונים אף במקום בו המידע שהובא לידיעת השופט נוגע להעדרן או מיעוטן של הרשעות קודמות. אף המדינה אינה חולקת על הדברים האמורים.

4.

בענייננו מדובר בפסילה עצמית של שופט. אמנם, במקרה של פסילה עצמית יש ליתן משקל נכבד לתחושת השופט הסובר כי לא ראוי שידון בתיק. לא הרי צו המורה לשופט להימנע מלהמשיך לדון במשפט כהרי צו המורה לשופט להמשיך ולשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן (ראו: ע"א 1659/03 פרידמן נ' גואטה (לא פורסם, 6.3.2003); ע"א 2367/04 מידן נ' ועדת הערעורים לפי חוק נכים (תגמולים ושיקום) (לא פורסם, 27.6.2004); 1478/97 מדינת ישראל נ' חן , פ"ד נא(4) 673, 677 (1997)). עם זאת, הזכות לשבת בדין היא גם החובה לעשות כן, ואין שופט רשאי לפסול עצמו מלדון בתיק בהיעדרה של עילת פסלות (ראו: ע"א 2730/98 תנופה שרותי כח אדם בע"מ נ' גיאורגיצאנו , פ"ד נב(2) 427, 431 (1998); ע"א 4160/96 שחר נ' מושנוב (לא פורסם, 29.7.1996)). דברים יפים בעניין זה אמר הנשיא ברק בע"פ 5756/95 עתמאנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.12.95):

"שופט אינו חופשי לפסול עצמו בכל מקרה שסובייקטיבית הוא סבור כי אין זה ראוי לו לשבת בדין. התחושה הסובייקטיבית צריכה להיות מלווה בנתונים אובייקטיביים, שיש בהם כדי להצביע על אפשרות ממשית למשוא פנים. אכן, כשם שחובה על שופט לפסול עצמו במקום שהתנאים מחייבים זאת, כן חובה עליו שלא לפסול עצמו מקום שהתנאים לפסילה אינם מתקיימים. חובת השיפוט היא חובת השופט".

בענייננו, כאמור, אין למצוא כל עילה לפסילתו של השופט מלשבת לדין. נראה כי עובדה זו מקובלת גם על המשיבה, ואף השופט עצמו הביע דעתו כי יכול הוא לדון בתיק כשופט מקצועי. משכך, לא היה רשאי השופט לפסול עצמו מלדון בתיק.

אשר על כן, הערעור מתקבל. התיק יוחזר לבית המשפט לתעבורה בתל-אביב, לטיפולו של השופט נהרי .