ע"א 44/06 שמעון שקד נ. קצין התגמולים

ערעור על החלטת ועדת הערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט- 1959 [נוסח משולב], שליד בית משפט השלום בראשון לציון (בראשות סגן הנשיא השופט א' ד' גולדס) (להלן - " הוועדה " ו" חוק הנכים "), מיום 15.12.2005, שלא לפסול עצמה מלדון בוע/224/02.

1.תביעת המערער להכרה בזכות על פי חוק הנכים, בגין מחלת הסכרת ממנה הוא סובל, נדחתה על ידי המשיב, בנימוק של העדר קשר סיבתי בין מחלת הסכרת לבין שירותו הצבאי. המערער ערער על החלטה זו לועדה (מותב בראשות סגן הנשיא השופט א' ד' גולדס, ובהשתתפות פרופ' י' קישון ועו"ד ע' שגיב). הדיון שנערך בפני הוועדה הוקלט ותומלל. לאחר קבלת התמלול, הוגשה על ידי המערער "בקשה לתיקון טעויות קולמוס" שנפלו בתמלול הדיון. הטעויות תוקנו על פי החלטת השופט גולדס. לאחר מכן ניתן פסק דין הדוחה את הערעור. בפסק דינה ציטטה הוועדה מתוך פרוטוקול הדיון שתומלל, אלא שהציטוט נעשה מתוך התמלול טרם תיקונו. על רקע זה הגיש המערער בקשה לביטול פסק הדין. משנדחתה הבקשה, הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי. הצדדים הסכימו, והחלטתם קיבלה תוקף של פסק דין, כי החלטת הוועדה תבוטל והעניין יחזור אליה. המערער הבהיר כי בכוונתו לבקש החלפת המותב, והמשיב הודיע כי יתנגד לכך. ערכאת הערעור לא חיוותה דעתה בנושא זה. נוכח המחלוקת בשאלת זהות המותב, התקיים דיון בפני נשיא בתי משפט השלום במחוז המרכז, השופט י' פרגו. בהחלטתו קבע הנשיא פרגו כי אין שוני מהותי בין התמלולים, ולא בכדי הוכתרה בקשת המערער בזמנו כ"בקשה לתיקון טעויות קולמוס". עוד נקבע, כי הוועדה התייחסה לכל הטענות המהותיות המופיעות בסיכומי המערער, כך שהטיעון כי לא קראה סיכומיו, אינו סביר. כמו כן, עיון בפסק הדין מלמד כי עיקר המחלוקת היתה מחלוקת משפטית רפואית ולא עובדתית, כאשר הוועדה העדיפה את האסכולה הרפואית האחרת מזו של המערער. לכן, הוחלט להחזיר את התיק לאותו מותב, בפניו יוכל המערער להצביע על ההבדלים בתמלולים, ולהסביר כיצד עשויה להיות להם השפעה על פסק הדין של הוועדה.

2.בהתאם להחלטת הנשיא פרגו הוזמנו הצדדים לדיון בפני המותב המקורי. אז הגיש המערער בקשה לפסילת המותב. לטענתו, ביטול החלטת הוועדה והחזרת הדיון, משמעם פתיחת מערכת ההוכחות מחדש בפני הוועדה ללא כל מגבלה או סייג. הוא סבור כי פסק הדין שבוטל כולל קביעות עובדתיות ומשפטיות נחרצות, ומהווה גיבוש דעה ש"ננעלה", ועשוי להשפיע על המותב בדונו בשנית באותו עניין. המשיב ביקש לדחות את הבקשה. לטענתו, ההבדלים בין התמלולים אינם מהותיים כלל, ולכן קשה להצביע על יסוד מוצק שיתמוך בטענת המערער בדבר פגיעה באמון שהוא רוכש לוועדה. נטען כי היכרותו של המותב המקורי עם חומר הראיות מהווה יתרון שאינו מלמד על קבעון מחשבתי או אינדיקציה לחשש ממשי למשוא פנים. הוועדה ( בהחלטה מיום 15.12.2005) דחתה את בקשת הפסלות. את החלטתה נימקה הוועדה בכך שהמערער לא הראה כי קיים חשש אובייקטיבי למשוא פנים וכי דעת המותב נעולה באופן שלא יוכל לקיים את ההליך באופן ראוי. בנוסף צוין כי טענותיו של המערער בבקשת הפסלות כבר נבחנו במסגרת הדיון בפני הנשיא פרגו, ונדחו. ככל שהמערער לא השלים עם החלטתו של הנשיא פרגו, היה עליו לערער עליה, ולא להגיש בקשת פסלות בפני הוועדה. נסיונו של המערער לנהל הליך מקביל נגוע בחוסר תום לב.

3.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערער חוזר על טענותיו בבקשת הפסלות. הוא מוסיף כי בהחלטתה התעלמה הוועדה מהעובדה שהיא נתנה פסק דין על בסיס תמלול בטל. אי ציון עובדה זו בהחלטה מצביע על מגמתיות, על נעילת דעת ואי היותה של הוועדה נכונה ופתוחה להתייחס לטיעוני המערער. זאת ועוד, מכיוון שהחלטת הנשיא פרגו ניתנה ביוזמתו, ולא לבקשת המערער, לא היה מקום ליחס למערער חוסר תום לב או ניסיון להעלות אותן טענות במקביל. עוד טוען המערער, כי רק אחד מחברי הוועדה הוא שופט מקצועי, כך שההלכה לפיה שופט מקצועי ידע להבחין ולאבחן כראוי בין המקרים, אינה ישימה למקרה הנוכחי. בנסיבות אלו סבור המערער כי הוכיח חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט אם תידון הוועדה בעניינו החוזר. המשיב סבור כי יש לדחות את הערעור, מהטעם שהמערער לא הראה כל בסיס לחשש ממשי למשוא פנים בניהול ההליך בפני הוועדה. הוועדה התייחסה בפסק הדין לכל הטענות המהותיות המופיעות בסיכומי המערער. אין לקבל את טענת המערער לפיה יש ללמוד על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בשל כך שהוועדה לא אזכרה בהחלטתה בבקשת הפסלות את הרקע להגשת הבקשה. רקע זה נזכר בהרחבה בהחלטת הנשיא פרגו, ולכן טבעי שהוועדה לא ראתה צורך לשוב ולפרטו בשנית. טעמיה של החלטת הוועדה שלא לפסול עצמה ברורים ועולה מהם מפורשות כי הוועדה סברה כי דעתה אינה נעולה, והיא תוכל לקיים את ההליך באופן ראוי, ללא משוא פנים. לנוכח העובדה שהוועדה נדרשה כבר לחומר הראייתי שהוצג בפניה, לרבות חקירת המערער, יש טעם רב בכך שהעניין ישוב אליה, על מנת שהמערער יוכל לטעון בפניה כיצד יש בהבדלים בין התמלולים כדי להשפיע על הכרעתה.

4.בחינת טענות הצדדים מעלה כי דין הערעור להידחות. בהתאם לגישתו העקבית של בית משפט זה, אין מקום לפסילתו של שופט אלא אם קיימת אפשרות ממשית של משוא פנים (ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל , פ"ד כט(2) 375). משמעותו של מבחן זה היא כי על מנת לפסול שופט, על ערכאת הערעור להתרשם מן הנסיבות החיצוניות, שקיימת אפשרות מאוד מסתברת כי אכן נבצר מן השופט לשפוט את דינם של בעלי הדין או אחד מהם באוביקטיביות הדרושה (מ' שמגר " על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע " גבורות לשמעון אגרנט (תשמ"ז) 87, 107; יגאל מרזל

דיני פסלות שופט 352

(תשס"ו-2006), להלן - מרזל ; ע"פ 192/87 דמיאניוק נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(2) 141, 149; בג"ץ 2148/94 גלברט ואח' נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון ואח' , פ"ד מח(3) 573, להלן – פרשת גלברט ). בענייננו, חשש ממשי כזה אינו עולה. עיקר המחלוקת שנדונה בפסק הדין של הוועדה היתה משפטית ולא עובדתית. בקביעותיה העובדתיות הסתמכה הוועדה, בחלק קטן מפסק הדין, על תמלול בטל של פרוטוקול הדיון, ששונה בעקבות "טעויות קולמוס" שנפלו בו. כעת, משיוחזר אליה ההליך, היא תידרש להכריע האם יש בהבדל בין התמלולים כדי לשנות את מסקנותיה. אם יתברר כי התשתית העובדתית עליה נסמכה החלטתו המוקדמת של המותב אינה מבוססת נוכח ההסתמכות על התמלול הבטל, יוכל המותב ליתן החלטה בהתאם לתשתית העובדתית החדשה שבפניו (ע"א 3731/00 אל על נתיבי אויר לישראל נ' עיטל זילברשלג ; ע"א 3179/02 פלונית נ' פלוני (לא פורסם)). נראה כי הקביעה העובדתית שנסמכה על התמלול הבטל היא כזו שהוועדה תוכל לחזור ממנה באם יוכיח לה המערער כי ההבדל הוא כזה שמצדיק שינוי ההחלטה. חזקה על המותב כי יוכל להיות פתוח לשמוע טענות המערער בנוגע לתמלול הנכון, והשלכת הטעות על מסקנותיו (ע"א 5660/05 ישיבת הפקדתי שומרים ירושלים נ' יחיאל שליט (לא פורסם)). משכך, לא מצאתי מקום לקבוע דיון מחודש בפני מותב אחר.

5.נתתי דעתי לטענת המערער לפיה יש לתת משקל להרכב הוועדה כגוף מעין שיפוטי, שהמותב בו אינו מורכב משופטים מקצועיים בלבד, ולהפעיל כלפיה אמת מידה שונה באשר לדיני הפסלות. בעניין זה, מקובל עלי כי דיני פסלות שופט חלים גם מקום בו מדובר בגופים מעין שיפוטיים (ראו: פרשת גלברט ; ע"א 2367/04 מידן נ' ועדת הערעורים ; מרזל , עמ' 380). כן מקובל עלי כי, בשים לב לנסיבות המתחייבות, תידרש לעיתים התאמה של דיני הפסלות המהותיים לאור מיהות השופט, מהות ההליך והתפקיד ואופייה של טענת הפסלות הנטענת. כך, בפרט, מקום בו מקצועיות השופט וניסיונו מונחים ביסוד סטנדרט הבחינה כפי שעוצב בדיני הפסלות ( מרזל , עמ' 383). ואולם, במקרה זה, אין אני נדרש להכריע בכגון דא. אין צורך להכריע האם הרכב המותב מחייב "ריכוך" מבחן החשש הממשי למשוא פנים או לחילופין התחשבות במיהות ההרכב במסגרת מבחן זה. בין כך ובין כך, המקרה הנוכחי אינו נופל לגדרי מי מבין ממבחנים אלה.

אשר על כן, הערעור נדחה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.